מה עבר על אבא כשהוא החליט להכין לי תחפושת של קובייה?
כשלטם אורן הייתה בת 9 אביה נכנס הביתה עם קופסה ענקית של מסך מחשב והחליט להכין לה תחפושת של קובייה. "לא היה לי לב להרוס לו את הגאווה וההתלהבות, אבל גם לא הייתי שקרנית מספיק טובה", היא מספרת על החג שכל המשפחה לא תשכח
התעסקות טרחנית שהביאה איתה הרבה כאבי לב ואכזבות. פורים. תחפושות שהתאימו לבנות שהן יותר רזות ולא יכולתי להתחפש אליהן, עיסוק בלתי פוסק במה ואיך לסדר את השיער המקורזל והנפוח שלי, ושאלת מיליון הדולר "מי או מה בא לי להיות?" שהותירה אותי מבולבלת ולא החלטית כמו שקורה לא רק פעם בשנה.
אולי יעניין אתכם גם:
- ככה לא מצלמים את הילדים בפורים
- מה התחפושת שהילד בוחר אומרת עליו?
- איך להכין איפור טבעי מתבלינים?
הרצון והפנטזיה לתחפושות מושקעות כשבסופו של דבר הייתי מוצאת את עצמי עם איזו תחפושת קנויה, או משהו שמישהו בבית הצליח להמציא עד שאני טרחתי להיסגר על עצמי. תמיד הגעתי לבית הספר והתלהבתי מתחפושות של ילדים אחרים והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אהיה מוכנה מספיק זמן מראש.
החליט להיות יצירתי
כשהייתי בכיתה ג' אבא שלי החליט להיות יצירתי ולחסוך לאמא שלי את כאב הראש. הוא הביא קופסה ענקית של מסך מחשב (פעם הם באמת היו ענקיים) וצייר עליה בדייקנות רבה צג מחשב ובתוכו משחק "טטריס" ובחלק התחתון הוא גם ייצר מקלדת ועכבר. הוא עשה חורים בקופסה כדי שאוכל להיכנס אליה והראה לי את זה כשהוא מרוצה מעצמו. לא היה לי לב להרוס לו את הגאווה וההתלהבות, אבל גם לא הייתי שקרנית מספיק טובה.
לזכותו ייאמר שהוא מעולם לא היה מהזן הנעלב, וזרם עם שינויים. אחותי החליטה לקחת את העניינים לידיים (כמו שהיא עושה עד עצם היום הזה) ולהיות יצירתית. היא החליטה שאני יכולה להיות קובייה. זה היה נשמע לי כמו הדבר הכי מגניב שניתן להוציא מהפורים הזה. מעבר לעובדה שהיא אחותי הגדולה ואם היא אמרה שזה מגניב אז זה מגניב, אין וויכוחים. היא גם בטח תשמח להגיד שזה ככה עד היום.
היא התחילה לעבוד בשקדנות על פרויקט הקובייה. עד כדי כך היא לקחה את זה ברצינות שבבוקר החג, למרות שהיא תמיד אהבה לישון עד מאוחר, היא קמה מוקדם כדי לאפר אותי ובעיקר כדי לראות שהטוטאל לוק תואם לחזון שלה (ושמישהו ינסה להתווכח עם החזון שלה). אמא שלי שדאגה באובססיביות בעיקר ממזג האוויר, הלבישה אותי בסוודר, גרבוני צמר ועליהם טייטס, כי פורים ועלול לרדת גשם. את השיער שלי היא אספה לגולגול ענקי מתוח שאיים להיקרע לי מהראש. עליו אחותי שמה קובייה קטנה, שתהיה תואמת. לסיום סיומת שמתי עליי את הקובייה המהודרת ויצאתי לדרכי.
גרביון - ההמצאה הכי נוראית
לנוע כשאת קובייה זו משימה מאתגרת במיוחד. מרחב התמרון לידיים ולרגליים לא היה גדול במיוחד, וזה היה עוד החלק הפשוט. מילא להסתובב סתם כך בבית הספר. אבל נסו לשבת בכיתה כשאתם קובייה. נסו לפתוח את משלוח המנות כשהידיים שלכם קצרות מלהגיע אחת אל השנייה.
ונסו רק נסו להרים את גרביון הצמר המעצבן שנוזל למטה! בחיי זו ההמצאה הכי נוראית שהייתה אי פעם. הגרביון, לא התחפושת. הקובייה הייתה כמו שהיא קוביית מזל, רק שלא היה מדובר במזל טוב. מאז לקחתי לי כמה שנים של תחפושות רגילות שמשקיטות את הנפש.
לפייסבוק הורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו
שנים אחר כך עדיין החג הזה נע אצלי בין דמיון מפותח לאכזבה מהמציאות. מצד אחד תמיד בא לי למצוא איזו תחפושת מוגזמת, אבל פה בארץ זה לא כמו ליל כל הקדושים. אני עדיין לא החלטית עד הדקה התשעים ואז אני כבר לא יכולה להזמין שום דבר מחו"ל. אבל איך אפשר להיות החלטי כשאתה צריך להחליט למי אתה רוצה להפוך אפילו אם זה רק לרגע? מפה לשם כמו בכל יחסי שנאה שנאה, התאהבתי בממזר.
היום, בין אם מדובר בתחפושת גרנדיוזית או בין אם החלטתי לעשות את זה פשוט, החיפוש אחר התחפושת הפך לחגיגה בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות. כל רעיון הוא פתח לעולם שלם של חופש פנימי ודמות שאני יכולה להיות אם רק ארצה בכך. ואז אני מבינה שהשאלה הכי מהותית בחג הזה היא לא "למה הייתי רוצה להתחפש?" אלא "למה אני בוחרת להתחפש ביום יום שלי?" ואפילו יותר חשוב מזה "איזו תחפושת הייתי רוצה להוריד ממני?". ואתם, למה אתם מתחפשים?
לפנייה לכתב/ת 
