כשיו סורפל מדבר. שנים שתק, עד שהמילים יצאו ממנו, ברורות, נוקבות, כואבות. היום סורפל עלמו, 21, מדבר בדיונים בכנסת, בהפגנות ובסרטונים שהעלה לפייסבוק ממסעותיו באתיופיה. המבט הנבוך שלו עוד מסגיר את ימי השתיקה והייאוש, אבל בנחישות האצילית שבעיניו כבר אפשר לזהות מנהיג נולד. "אני לא אוותר", הוא אומר. "אלחם עד שהאחים שלי יוכלו לעלות לארץ, עד שיאפשרו לשארית יהודי אתיופיה, בסך הכל 9,000 איש, לעלות לארץ. לא נפעל באלימות, נשמור על כללי הדמוקרטיה, אבל נילחם עד שננצח".

כבוגר "צוק איתן", סורפל מכיר היטב מלחמות. בעוד שלושה חודשים הוא עתיד להשתחרר משירות קרבי בצה"ל, ואז הוא מתכנן להשקיע את כל כולו במאבק למען עליית שארית יהודי אתיופיה. השירות הקרבי לא היה מובן מאליו. לצו ראשון כלל לא הגיע, אבל השנה שעשה במכינה הקדם צבאית "אחד משלנו" הכניסה בו מוטיבציה. תחילה שובץ בצבא כנהג משאית, אבל אחרי שהתעקש והוכיח את עצמו, גויס לשירות קרבי. דווקא שם, בתוך כור ההיתוך הצה"לי, התחבר מחדש לשורשים שלו. בצה"ל חש סורפל לראשונה ישראלי אמיתי. הרגיש שווה זכויות ושבוחנים אותו רק על פי יכולותיו. חשוב לו להדגיש כי ממפקדיו בצבא קיבל את כל התמיכה האפשרית וכי הוא מפריד לחלוטין בין מאבקו לבין שירותו הצבאי.

שי בן זמרה, חבר מהצוות בצבא ששמע מסורפל על הגעגועים לאחים שנותרו באתיופיה, אירגן לו מתנה: כרטיס טיסה. "לא האמנתי לבן זמרה שהוא רציני. אמרתי לו, מה פתאום, איך תארגן לי כרטיס טיסה? אבל הוא גייס כסף מהמשפחה שלו, משפחה של עולים מצרפת, רכש את הכרטיסים לגונדר ואמר, 'זהו, יאללה סע. לך תפגוש את האחים שלך'".

סורפל עלה לארץ כילד בן עשר יחד עם אביו ואחותו. אמו נפטרה עוד באתיופיה כשהיה כבן שנה. "לי ולאחותי נתנו לעלות יחד עם אבא, בגלל שעוד לא מלאו לנו אז 18. לחמשת האחים האחרים שלי, ארבעה אחים מצד אבא ואח אחד מצד אמא, אמרו שייתנו לעלות מיד אחר כך, תוך חודשיים. לצערי, החודשיים התארכו לשנים רבות".

האב ושני ילדיו נשלחו למרכז קליטה בקריית־שמונה, ומשם התגלגלו לחיפה. שש פעמים ניסו ללחוץ על סורפל לעברת את שמו, אבל הוא סירב. מדובר בעניין עקרוני, הוא מסביר. "זה שעברתי לארץ אחרת, לא אומר שאני צריך להחליף שם או זהות".

בגונדר היה אביו מורה לאנגלית, אבל כשעלה ארצה בגיל 65 קשיי הקליטה הכריעו אותו. הטיפה המרה הייתה הדרך להימלט מהייאוש. "בגלל התמכרות לאלכוהול, אבא גם נאלץ לעבור כמה אשפוזים. אחותי עבדה ופירנסה, ואחרי שסיימתי את הפנימייה בימין אורד, התחלתי גם אני לעבוד, אבל אז הגיע הרעיון של המכינה. בהתחלה אמרתי, מה פתאום מכינה. אין לי זמן בחיים לבזבז על זה. בסוף הסכמתי להגיע לביקור ונשארתי".

עינב הופמן, אז מנהלת המכינה ומי שמלווה את סורפל גם כעת, מספרת כי חודשים רבים במכינה סורפל שתק. "הוא כמעט לא הוציא מילה, מקסימום שתי מילים ברצף, ופתאום הוא בא אליי לקראת סוף השנה והודיע לי שהוא רוצה לשאת נאום בטקס הסיום. הוא עמד על הבמה ובמשך חמש דקות גימגם והתנצל. בסוף הוא נתן נאום מרגש ובלתי נשכח".

"התחלתי את המכינה קצת אחרי כולם. פשוט לא חשבתי בכלל ללכת למכינה. מה לי ולזה? אבל אנשים שקרובים אליי שכנעו אותי ללכת", אמר אז סורפל על הבמה. "כשהגעתי, מאוד חששתי שאני לא אתפקד ולא אצליח למצות את עצמי. לאחר חצי שנה החלטתי להתחיל לתפקד ולקחת אחריות גדולה יותר. לפני המכינה הייתי בורח ממשימות, כמו ללכת לצו ראשון, כי לא הייתה לי סבלנות ללכת, לקום בבוקר ולהמתין בתור. אבל אל תדאגו, עשיתי צו ראשון ואני מתגייס ביום שני הקרוב, ממש עוד שבוע. אני צועד כלפי המשך החיים שלי ברצון ללמוד ולהתפתח בכל תחום".

מפגש עם העוני

אחד התחומים שסורפל החליט להתפתח בהם, הוא דווקא הקשר לזהות ולמשפחה שלו. "ב־2013, כשאמרו שיותר לא מעלים את הפלשמורה, התחלתי להיאבק יחד עם צעירים נוספים כדי שיאפשרו לשארית יהודי אתיופיה לעלות. במהלך כל השנים, למרות הקשיים שעברנו כאן בארץ, הצלחנו לשמור על קשר עם האחים באתיופיה. לא כל כך ידעתי לדבר אמהרית, אז הקשר שלי עם האחים היה בעיקר דרך אבא שלי. בשנת 2010 הודיעו לנו שמעלים אותם. אמרו להם שהם צריכים להתגרש מבני הזוג שהם לא פלשמורה. כל האחים שלי התגרשו, אבל בכל זאת לא העלו אותם. כל השנים מאוד רציתי לבקר את האחים שלי, אבל זה נראה לי כמו חלום רחוק, שאין שום סיכוי לממש".

הכל השתנה, כאמור, בזכות החבר לנשק, בן זמרה, שמימן לו את כרטיס הטיסה. סורפל קיבל חופשה מהצבא וטס לגונדר לפגוש את חמשת אחיו שלא ראה למעלה מעשר שנים. "המפגש היה מאוד מרגש", מספר סורפל. "בכינו, ניסינו להשלים פערים. לקח לי זמן לצאת מההלם. היהודים לא חיים שם ביחד, אלא מפוזרים בעיר, כי אסרו עליהם להתרכז במקום אחד. מותר רק להגיע לבית הכנסת ולשם כולם מגיעים להתפלל. פעם, ארגון קהילות צפון אמריקה היה מחלק קמח שהספיק לכל החודש, ומזה אנשים היו חיים. היום גם את זה אין, ובעצם לאנשים שם אין איך לחיות. המצב של היהודים שם מאוד קשה. לרוב הפלשמורה שממתינים לעלייה אין עבודה. יש כמה שיש להם איזו פרה או חנות, אבל הרוב חיים מהכסף שהמשפחות מהארץ שולחות להם. ראיתי ששתי אחיות שלי לא במצב בריאותי טוב, אבל אין לי דרך לעזור להן. דווקא על אח שלי לא ראיתי שום דבר חריג. הוא הסתיר ממני שהוא חולה. זה האח היחיד שהיה לי מהצד של אמא. אני לא הכרתי את אמא, יש לי רק כמה תמונות ממנה, אז ניסיתי לשאול אותו על אמא. היה לו קשה לדבר".

חודש אחרי שסורפל שב מהמסע באתיופיה, ושלושה ימים אחרי שאביו שוחרר מאשפוז ארוך, הגיע צלצול הטלפון שבישר לו על מות אחיו. "היה לי מאוד קשה לשמוע את זה. נפגשנו אחרי עשר שנים, וחודש אחר כך הוא נפטר. רציתי לבוא לשבעה, אבל לא היה לי כסף. הצלחתי להגיע רק ל'שלושים'. זהו, פיספסתי. עכשיו אין מי שיספר לי על אמא".

אחרי שהמשכורת הצבאית נכנסה ואחרי שלווה כסף מידידים, טס סורפל שוב לאתיופיה ועלה לקבר אחיו. "בנסיעה השנייה ההלם מהעולם השונה שפגשתי היה כבר פחות קשה", הוא מספר. "המפגש עם העוני הוא לא קל. זה עולם אחר לגמרי. אנשים גרים בבתי בוץ, מטר על מטר, בלי חשמל, בלי מים, ובקושי מוצאים מה לאכול, וככה מעבירים את החיים. ככה ממש חיה אחותי עם הבן שלה. בנסיעה השנייה הבנתי שהאחיין שלי ממש רעב ללחם. שאחותי לא מסוגלת לדאוג לו. אז סגרתי שם עם איזה בעל מסעדה שהוא ייתן לאחיין שלוש ארוחות ביום, ואני אשלח לו כל חודש 100 דולר".

המדים השניים

לפני שבועיים חזר סורפל מהביקור השני בגונדר. הצבא איפשר לו לצאת לחופשה מיוחדת כדי לעבוד ולהחזיר את החובות על כרטיס הטיסה השני שרכש. "אני מאוד מעריך את זה שמאפשרים לי לעבוד, וגם את זה שנתנו לי חופשות בתקופה שאבא שלי היה בבית חולים. עכשיו אני עובד ומצליח להרוויח 270 שקל ליום, זה בשביל לכסות את הכרטיס לאתיופיה שהוא מאוד יקר. בינתיים, מתוך המשכורת הצבאית של 1,600 שקל, שלחתי לאחים באתיופיה 1,200 שקל, וממה שנשאר אני חי".

אבל סורפל לא רק חי, הוא גם נאבק. כשהוא לא על מדים הוא לובש את המדים החדשים שעיצב לעצמו – חולצה לבנה עם צילומי אחיו באתיופיה, וכיתוב באדום זועק: "אני רוצה פה את האחים שלי!". עם החולצה הזו הוא מסתובב ביומיום, וכך גם הופיע בהפגנה שהתקיימה ביום ראשון האחרון בירושלים. 4,000 יוצאי אתיופיה הפגינו בירושלים בשקט, ללא כל אלימות, בדרישה לממש את החלטת הממשלה להעלות את אחרוני יהדות אתיופיה.

ב־15 בנובמבר 2015 החליטה ממשלת ישראל פה אחד להעלות ארצה את שארית יהדות אתיופיה, אלא שהחלטות לחוד, ומציאות לחוד. שלושה חודשים אחרי שהוקמה ועדת מנכ"לית ליישום ההחלטה, הוקפאה ההחלטה בשל בעיות תקציב."אני לא מצליח להבין את זה" אומר סורפל. "כשהצביעו, התוכנית הייתה אמורה להיות חלק מתקציב 2016. פתאום אין תקציב וצריך לדון על זה. אנחנו רצינו שיעלו את כולם תוך שנתיים, הממשלה תיכננה חמש שנים. עכשיו גם זה לא קורה. בשנה הקרובה מדינת ישראל מתכננת להעלות 32 אלף יהודים מאירופה. רק ליהודי אתיופיה אין תקציב? איך זה יכול להיות? המציאות הזו היא בלתי נסבלת".

אתה לא מצטער על המסע שלך לאתיופיה? פגשת עוני וכאב, וכעת לצד הקשיים בארץ, פרנסת המשפחה שם מוטלת על הכתפיים שלך.

"מה פתאום מצטער. הפגישה עם האחים הייתה הרגע הכי מאושר בחיים שלי. אני לרגע אחד לא מתחרט. אני לא מפחד מאתגרים. אז עכשיו יש לי עוד אתגר ואני אעמוד בו. אדם בלי עבר, בלי שורשים, הוא גם אדם שאין לו תקווה ואין לו עתיד. עכשיו, אחרי שאני יודע מאיפה באתי, אני חושב על העתיד. היום אני יודע שלצד זה שאני אלמד ואעבוד ואפתח את עצמי, תמיד גם איאבק בשביל אחרים. מיד אחרי השחרור אני מתכנן לעבוד כדי לחסוך כסף לטיול שחרור. אני לא מתכנן לנסוע להודו. אני אסע שוב לאתיופיה. הפעם לתקופה ארוכה של חודש וחצי, כדי להתנדב בקהילה בגונדר. ואחר כך, אחרי שאחזור לארץ לא אפסיק להילחם עד שהאחים שלי יזכו לחיות פה יחד איתי". •