"תגידו לזאבים": כתיבה מכשפת

עם הופעתו ב-2012, קצר רומן הביכורים הזה שבחים רבים וכעת הוא רואה אור בעברית בתרגום שובה לב ומדויק של דנה אלעזר-הלוי, שמפליא להעביר את הקסם שטמון בו. העלילה מתרחשת בשנת 1986, בשיאה של מגיפת האיידס בניו יורק. פין, הדוד והסנדק האהוב של ג'ון, מת מסיבוך של המחלה. ג'ון היא נערה בת 14 רגישה ומופנמת, המעידה על עצמה כי היא גם מוזרה. והיא נותרת בודדה לגמרי. בדידותה מתחזקת אף יותר, משום שזו התקופה בשנה שבה הוריה עסוקים בעבודתם. אחותה, גרטה, הגדולה ממנה בשנתיים, מתרחקת ממנה ומתעמרת בה. את מצוקת האובדן והבדידות מנסה ג'ון להפיג בעזרת בן זוגו של פין - טובי. טובי גם מואשם על ידי אמה של ג'ון, כמי שהדביק את פין באיידס. למעשה, היא מתייחסת לטובי כמי שרצח אותו.

בראנט. דמויות שלא עוזבות

הקשר שנוצר בין טובי וג'ון נשען על זיכרונות מפין, אשר מהווה את החוט המקשר, בעוד שגרטה תמיד נמצאת ברקע, אכזרית ונבזית. אם לא די בכך, הדיוקן שיצר פין, צייר מפורסם שהתבודד במשך עשור, עד כדי כך שאפילו האחייניות שלו לא ידעו על תהילתו, תלוי עתה בסלון הבית. הוא משמש כמעין תזכורת ליכולת של פין להבין את ג'ון כפי שאף אחד לא הבין אותה מעולם. הציור גם היווה תירוץ עבור ג'ון להיות בחברתו גם בימיו האחרונים.

משפטי פתיחה יפים הם אולי לא דבר של מה בכך, אבל המבחן האמתי הוא המשפט השני, השלישי ואלו שבאים אחריו. וב"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" יש הרבה משפטים יפים, אבחנות רגישות נטולות רגשנות, ותיאור כן ומשכנע כל כך של נפשות שלכאורה הן שונות זו מזו, בעוד למעשה הן דומות יותר ממה שהיו רוצות להאמין. בראנט לא רק כותבת יפה. בניסוחים רכים ומסעירים כאחד, היא בוראת דמויות חיות כל כך, שנדמה כאילו יצאו מהדף והן נמצאות לידך.

ההצטיינות של בראנט בעיצוב הדמויות ובמתן קול ברור ומובחן מסייע לה במשימה העיקרית של הרומן – לספר סיפור על התבגרות. הגיבורה היא נערה מתבגרת שחושבת שיש "משהו פשוט נפלא בהליכה על שלג שאף אחד לא הלך עליו קודם. ככה את מאמינה שאת מיוחדת, אפילו שאת יודעת שאת לא."; אחותה היא בת 16, אך לומדת בכיתה י"ב כיוון שקפצה כיתה, ומסתירה את גילה מהסביבה; פין הוא אמן בעל נפש חופשייה שאחותו הגדולה טענה שמעולם לא התבגר, ואילו טובי הוא גבר אבוד, שחייו נשברים שוב ושוב והוא חי הרחק ממולדתו - ושני הגברים מקיימים זוגיות בתקופה חשוכה ומבהילה. ארבעתם חווים או חוו משבר דרמטי וחרף בדידותם, יש מישהו שבו הם נאחזים – אך אחיזה זו נשמטת כחלק מתהליך ההיפרדות מהילדות.

הסופרת מצליחה לקשור את כל הדמויות הללו תחת סיפור התבגרות פרטי לכל דמות, וכללי – עבור הארבע יחד. אנו עוקבים בהשתאות ובהתרגשות רבה אחר כל סיפור פרטי, מתחקים אחר המניעים, ההסתרות והצורך במימוש, בתיקון, בגאולה. אך אלו יגיעו עם הצעד המשמעותי כל כך והמוחלט כל כך אל עבר ההתבגרות (שהרי הם כולם ילדים או דמויי ילדים) – צעד שמגיע בסוף הסיפור ובסוף החיים, והוא זה שמאחד בין ארבעה אנשים שסיפור ההתבגרות שלהם הוא האהבה.

והאהבה שבראנט כותבת עליה היא אהבה בלתי מובנת או מוסתרת, אהבה אסורה ומסוכנת, אהבה שכדי להתמודד עם הכאב שהביאה עמה גרמה לעתים לריחוק,

 לאכזריות ולניכור. אהבה של קשרי דם במובן העמוק, המסועף והעצוב ביותר. לכן, רומן ההתבגרות הזה, שאינו פונה רק לקוראים מבוגרים, הוא בראש ובראשונה אחד מסיפורי האהבה העכשוויים היפים ביותר שנכתבו. הוא כזה משום שאין בו שום דבר מיופייף, מתחנף או מלאכותי. הוא מציג בדידות וכאב כחלק טבעי מהיופי והאושר, והוא מוביל אל הגאולה המצופה מתוך מקום של חרדה ובלבול ולא מתוך כמיהה שגרתית ופסיבית של "הפי אנד".

"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" מצטרף ל"פנינים ספרותיות" נוספות כדוגמת "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" של מירנדה ג'ולי ו"ג'וליוס וינסום" מאת ג'רארד דונובן (כולם ראו אור בהוצאת "אחוזת בית") – ספרים שונים זה מזה, אך מה שמשותף להם הוא היותם יחידים במינם בתגובה העזה שהם מעוררים. אלו לא סיפורים סוחטי דמעות בסגנון "אשמת הכוכבים", אלו סיפורים שמיטיבים לתאר את פעולתה של הנפש האנושית ומערכות הכוחות הפועלות בתוכה, שלעד יהיו חמקמקות, בלתי צפויות ומוסתרות. והנה, לפעמים מגיעים סופר או סופרת שמצליחים להוציא בכל זאת משהו מזה החוצה ולבטא אותו באופן שלא מאפשר דבר פרט להתאהבות.

"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה", קרול רבקה בראנט. הוצאת "אחוזת בית", מאנגלית: דנה אלעזר הלוי. 408 עמ'