שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אז איך ההרגשה לשאת ברחם ילד לא שלך?

    יעל כרמי ילדה לפני 3 חודשים ילד בתהליך פונדקאות שכלל אינספור שאלות מהסביבה. בטור מיוחד היא מסבירה למה החליטה כמה ימים לאחר הלידה לבקר את התינוק אך לא להחזיק אותו, ואיך הפכה לחברה טובה של בני הזוג

    מאז שהייתי בת 15 רציתי תינוק. זו הייתה מן הרגשה פיזית כזו בגוף, מעל כתף שמאל, לרוחב הבטן העליונה, בדיוק באותם מקומות שלימים נחו בהם ילדיי. לאחר שילדתי את ילדיי שלי, החלטתי לשמש אם פונדקאית כדי לסייע לנשים שחלמו בדיוק כמוני להיות אמהות, אבל בעיה פיזיולוגית או אחרת מונעת מהן לשאת ילד ברחמן.

     

    עוד על הריון:

    - צפו: מה ששכחו לספר לך על הריון

    - הגורם המפתיע שמשפיע על הפוריות

    - מה קורה לאברים הפנימיים של האישה במהלך ההריון?

     

    שלושה חודשים עברו מאז שילדתי בן לזוג ששיוועו לילד משלהם ולא יכלו לעשות זאת בעצמם. לאורך כל הדרך, ובייחוד בסוף התהליך, נשאלתי אינספור פעמים שאלות כמו "איך זה לשאת ילד ברחמך שהוא לא שלך?", "איך את מסבירה לילדים?", ושאלת מיליון הדולר עכשיו כשזה נגמר: "איך היה?".

     

    על השאלה האחרונה כמעט בלתי אפשרי לענות ולהסביר את החוויה למי שלא עבר אותה, אבל ללא ספק התשובה הכי קרובה לאמת היא, "היה שווה". למרות שהלידה הסתיימה בניתוח קיסרי, היה שווה את הכול: את ההמתנה, הניסיונות, ההריון, הלידה, הניתוח, ההחלמה, הכול.

     

    יעל כרמי: "רציתי לסייע לאישה שחלמה להיות אמא" (צילום: באדיבות המשפחה) (צילום: באדיבות המשפחה)
    יעל כרמי: "רציתי לסייע לאישה שחלמה להיות אמא"(צילום: באדיבות המשפחה)

    תהליך ארוך

    לפני יותר משנתיים נכנסתי להרפתקה הזאת, במסגרתה שימשתי כפונדקאית לזוג צעיר ומקסים, ש"שידכו" לי עדה אטיאס ומינה יולזרי מהמרכז להורות באמצעות פונדקאות. התהליך התגלה כארוך מאוד. ישנם המון שלבים שצריך לעבור, חלקם צפויים וחלקם לא צפויים וצריך להבין שתוכניות רבות שתכננתן, בעיקר עוד ילד או ילדה משלי, עשויות להידחות ויאלצו להמתין כמה חודשים ואפילו שנים. הדרך הנכונה מבחינתי כדי לעבור את התהליך הזה הייתה להסתכל רק קדימה כל הזמן, לא להתייחס לעיכובים, להישאר ממוקדת בשלב הבא ולא לדשדש במה שהיה ובמה שלא הצליח.

     

    אם אצטרך להצביע על השלב הקשה ביותר בעבורי בתהליך, יהיה זה שלב הניסיונות להרות. מדובר בתקופה שבה ישנה אי ודאות גדולה מאוד. לקראת כל ניסיון ישנה תחושה של אופטימיות גדולה והתרגשות רבה משני הצדדים, וכל ניסיון שלא הצליח, גרר אחריו במידה זו או אחרת תחושה של אכזבה, גם אם ניסיתי לא לפתח ציפיות. למזלי הריתי בניסיון השלישי וההריון הזה הביא לעולם תינוק מתוק, שבעצם יצר משפחה חדשה.

     

    לאורך כל ההריון הרגשתי שאני עטופה בהמון אנרגיות חיוביות. כל מי ששמע על הפונדקאות הגיב באופן מאוד חיובי ותומך. התגובות המחבקות בכל מקום היו בבחינת תמורה שלא ציפיתי לה.

     

    הקשר עם הזוג התהדק

    בתחילת ההריון הקשר עם ההורים המיועדים, על אף שהיה מצוין, לא היה קרוב במיוחד, אולם לקראת סוף ההריון, היה המעקב הרפואי צמוד יותר, ולכן תכפו גם הפגישות עם ההורים. ככל שמועד הלידה התקרב, הפכו הפגישות ליותר ויותר שמחות והקשר הלך והתהדק. החששות שהיו קיימים בתחילת ההריון הלכו והתפוגגו לקראת סופו.

     

    זו תחושה של אנרגיה מדהימה, שסוחפת איתה את כל מי שקשור לתהליך, ומעלימה את כל הקשיים האחרים. הקושי היחיד שהיה לי נבע ככל הנראה מגודל העובר, שלא הייתי מורגלת לו מהריונות קודמים: בלילות היה טיפה קשה עם הבטן הגדולה, היו קצת כאבי גב וצירים מדומים, דבר שלא חוויתי קודם.

     

    החלום שלי היה שההורים של התינוק יהיו בלידה ויקבלו את התינוק לידיהם מיד עם הלידה, אבל מכיוון שכמאמר הפתגם, "החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן תכניות", הלידה עצמה התחילה באופן מפתיע בירידת מים, באמצע הלילה, כשישנתי. מיהרנו להגיע לבית החולים וזמן קצר אחר כך הגיעו גם ההורים. 

     

    מפגש מרגש

    בבית החולים היו ערוכים לבואנו מבעוד מועד, וקיבלו אותנו בשמחה גדולה במיוחד. מיד עם הגיענו הרגשתי שכל הצוות שומר עליי, ועל התינוק היקר שברחמי. הרגשתי שכולם קשובים לאינסטינקטים שלי והולכים איתי. גם ההורים של התינוק סמכו עליי ולא ניסו להשפיע על אף אחת מההחלטות שלי. כעבור שעות של צירים ושעתיים של דחיפות וניסיונות, הבנו שהתינוק לא יוצא, והוחלט לבצע ניתוח קיסרי. על אף שהייתי מאוכזבת מכך הייתי שלמה עם החלטת הרופאים. הייתי מוכנה לכך שאולי אצטרך לעבור ניתוח, ממש כמו בלידות של ילדיי הביולוגיים.

     

    הדבר האחרון שאני זוכרת היה שהתינוק יצא ומישהו אמר "יואו, איזה תינוק גדול". בעלי שחיכה בחוץ, תיעד בעבורי את הרגעים שבהם אחזו בני הזוג את תינוקם בפעם הראשונה. אין תמונות מרגשות יותר מהתמונות האלה. שנים של ציפייה, חששות ואכזבות הסתיימו, בערב נר שני של חנוכה, עם תינוק בריא וגדול, במשקל 4.300 קילו (!) ותחילתה של משפחה חדשה.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    יומיים אחרי הלידה ביקרתי את התינוק שילדתי ואת הוריו במחלקת יולדות. המפגש עם הרך הנולד היה מרגש מאוד. שמחתי מאוד לראות אותו בפעם הראשונה פנים אל פנים. בחרתי שלא להחזיק את התינוק, בעיקר כשברקע נשמעו קולות של תינוקות רבים, בשל החשש שאייצר חלב.

     

    תוך פחות משלושה ימים חזרתי שוב הביתה למשפחתי, בעלי וילדיי. אז איך היה? היה קשה ומדהים ושווה כל רגע. אני מרגישה שזכיתי לקחת חלק בתהליך שבו כל הצדדים יוצאים נשכרים, ומהצד שלי, קיבלתי ערך מוסף אינסופי וזכיתי בחברים טובים וחדשים שמזכירים יותר בני משפחה - ההורים הביולוגיים. אם יש משהו שחסר לי זה, שיש לי זוג חברים שעכשיו אני מתראה איתם הרבה פחות, כי נולד להם תינוק.

     

    הכותבת היא אמא לשני בנים וקלינאית תקשורת




     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים