הוא האובססיה שלי ואני הסטוקרית שלו

דניאל חשבה שהיא השתגעה כאשר פיתחה מיומנות-על במעקב אחרי שי, בחור שיצאה איתו בסך הכל חודש לפני שהוא חתך והמשיך הלאה, אבל הותיר אותה עוקבת ומחטטת בחייו כמו טינאייג'ר שמחטט בפצעי בגרותו. "אני פסיכית", היא אומרת נסערת. "את לא מבינה, אני חושבת שהשתגעתי. יש לי שיטות מעקב שלא היו מביישות את הק.ג.ב!".

"אני פותחת את היום בהצצה לפייס שלו, בודקת אם העלה פוסט או תמונה, עשה צ'ק-אין איפשהו או הוסיף חברות חדשות. האצבעות שלי ממשיכות במיומנות אל האינסטוש, לבדוק מה התחדש שם ולבסוף אני מקנחת באפליקציות ההיכרויות תחת פרופיל בדוי שפתחתי, שלא יראה בכל פעם שאני נכנסת לפרופיל שלו ויחשוב שאני אובססיבית".

הסיפורים שאנחנו בונים

אובססיה קומפולסיבית, או במונחה הקליני – OCD, מוכרת לנו כהתנהגות חוזרת ונשנית שלרוב מצטיירת בביטויים של שטיפת ידיים, בדיקת הגז וכדומה. כלומר, ענייני היום-יום הופכים פתאום לטקסים מתישים. לחילופין, אנשים מדמיינים מאהב אובססיבי כאחד שעוקב ומציק, מתקשר ומהווה סכנה ממשית על קורבנו האהוב. בפועל, יש צורות רבות להתנהגות אובססיבית בימינו, ומשהו ב"און-ליין" של העידן הזה הופך בקלות כל אדם מן השורה לאובססיבי בפוטנציה.

נראה לכם שהוא קולט שהפרופיל שלי מזויף?(צילום: Shutterstock)

אני פוגשת כל כך הרבה אנשים שמציצים באפן שיטתי לפרופילים של אחרים, עוקבים בהיחבא ומפתחים בראשם סיפורים עלילתיים מרובי משתתפים מתוך המידע שרץ מולם בפיד, ודניאל ביניהם. היא מבוהלת ממה שקורה לה. הרי איך יכול להיות שתמונה של המבורגר מפואר באינסטגרם של שי יכולה לחרב לה את היום ("זה בטח דייט עם קרניבורית מגניבה, בטוח שזה דייט!"), או לייק שהוא עושה לעמוד עסקי של מעצבת בגדים מתחילה, הופך ליום אבל לאומי ("היא לא רק אוכלת המבורגרים, היא גם ארטיסטית!").

ציידי המידע

אני מתחילה לפרק איתה את מה שקורה לה. "מה את מחפשת בעצם? מה היית רוצה לגלות?" אני שואלת אותה, מנסה להרגיע את הרוחות הסוערות. "אמממ..." השאלה הזו נותרת עלומה. "שהוא עבר הלאה? שהוא מתגעגע אלי? אני באמת לא יודעת. זה הפך להיות הרגל שכזה".

"ומה בעצם כל כך מיוחד בשי? למה דווקא הוא?", אני תוהה בקול, והיא עונה שהיה חודש מעולה ביחד ושהופתעה כשהוא חתך. כל החודש הזה אומנם הייתה עם הרגליים על הקרקע, שועלת קרבות ודייטים ותיקה הרי יודעת שזה יכול להסתיים, ועדיין היא ממש קיוותה שהפעם זה יהיה 'זה'. "וחוץ מזה", היא מוסיפה, "יש לו פרסונת רשת חזקה, הוא מסוג האנשים הפעילים. אצבעו תמיד קלה על הסמארטפון והוא מזכה את קהל חבריו בפוסטים לרוב".

בעידן האונליין, כולם הפכו לסטוקרים בפוטנציה(צילום: Shutterstock)

בואו נודה על האמת, רובנו הפכנו לציידי אינפורמציות חלקיות. מגוללים את הפיד ובטוחים שהקיר של כולם ירוק יותר. כמה קל ליפול בשבי פרסונת הרשת ולהמשיך לקיים איתה מערכת יחסים בראש שלנו. אחרי שהסברתי לדניאל שמה שקורה לה טבעי, וקורה לעוד רבים - מבלי ליפול להגדרות של פסיכיאטרים, ציידתי אותה בכמה תרגילי גמילה:

1. להמיר הרגלים: אחרי שהבנו שיש זמנים מסוימים בהם היא עורכת את טקס המרדף שבראשה, דניאל החליטה מה היא הולכת לעשות אחרת. היא בחרה לפתוח את הבוקר בבלוג שהיא אוהבת במקום בפייס. בכלל, היא הצהירה מיוזמתה ששבוע היא לא נכנסת לפייסבוק בכלל (רצוי ומומלץ), ואחרי זה היא מורידה מינונים – 3 פעמים ביום למשך 20 דקות מבלי להיכנס לפרופיל שלו. אחר כך היא החלה להחזיר לעצמה הרגלים שלא קשורים ברשת – שיחה עם חברה, יותר פגישות בחוץ, לחזור לרוץ וכדומה.

2. שיחת זיכוך עם שי: אחת הדרכים להוציא את השד מהראש היא להחזיר אותו לדמות אדם, בשר ודם. בגלל שהם מעולם לא עשו קלוז'ר אחרי שהוא חתך, דניאל הרגישה שאם תדע מה עובר עליו ומה גרם להחלטה, יהיה לה קל יותר להמשיך הלאה.

3. עזרה מחברים: אף אחד מחבריה של דניאל לא מודע לאובססיה הזו. היא כן מדברת על שי עם חברות, אבל ה"סטוקריות" שלה היא טקס אישי בינה לבינה. כמו התמכרויות אחרות, אחד השלבים החשובים זה להכיר בבעיה ולדבר עליה. זה מוריד את החדווה שבדבר האסור ומוציא חלק ניכר מהאוויר שבבלון.

דניאל התחילה ליישם. היה לה קשה, היו מעידות - למשל כשהשיחה עם שי לרגע החזירה אותה אחורה ומילאה אותה תקווה שאולי בכל זאת, אבל מהר מאוד היא הבינה שזה לא משנה, ושהיא מאחלת לעצמה גבר אחר בכלל, ושי הוא לא הסיפור. היא אפילו הגדירה את זה יפה: "אני בונה לעצמי שוב חיים, במקום לחיות חיים של אחרים". אחרי חודש, היא כבר לא התעסקה בשי, אלא רק בדניאל.

הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות