גרסת ביתא: הליגה של הקהילה האתיופית

עוגיות רוגלך ואוזני המן בצלחות חד פעמיות, מיחם קפה ובריסטול עליו כתוב בטוש בכתב יד מעוגל הלו"ז של האירוע: משחק ראווה, תחרות שלשות, משחק על המקום השלישי וגמר – זו התמונה שקיבלה את פני כל מי שהגיע בשישי בבוקר לאולם הקטן ברחובות. הכי פשוט, הכי בקטנה, הכי שכונתי במובן הטוב של המילה.

זו בדיוק הייתה הכוונה של הוגי ליגת הכדורסל ביתא ישראל (ליב"י) כשהקימו אותה לפני כארבע שנים. אנחנו עכשיו במה שמוגדר ה"פיינל-פור" של הליגה, אבל לפני שנלך לזרוק שלשות לצלילי ההיפ-הופ שמופצצים מהרמקולים באולם שז"ר בואו נסביר במה מדובר: יש מי שיקראו לה הליגה של האתיופים, אבל החברים בה ידגישו מיד שהיא אמנם באה לענות על צורך של הקהילה ובני העדה, אבל פתוחה לכל מי שמבקש להצטרף. בליב"י (ראשי תיבות ליגת ביתא ישראל, כך כונתה הקהילה היהודית באתיופיה), שהוקמה לפני ארבע שנים, משחקות 11 קבוצות מאשקלון, נתניה, אשדוד, באר-שבע, קריית־גת, בת-ים ורחובות – בהן יש קהילה אתיופית גדולה. עם הזמן הפכה הליגה למעין רשת חברתית של בני העדה, כשהשאיפה היא להתרחב לערים נוספות. מעבר למפגש הספורטיבי, ראשי הליגה רואים בה מנוף לתמיכה הדדית, עזרה לקהילה בישובים השונים ואפילו חיבורים עסקיים.

הרעיון נולד בשיחה כמעט מקרית בין גשאו גטה לגנטו לואי, שני חובבי כדורסל שזיהו את הצורך והתחילו במהלך. בהמשך הצטרף אליהם יאיר טקה, שהפך לחבר הנהלה וגזבר. בעונה הראשונה הליגה מנתה חמש קבוצות ובסיומה זכתה אשקלון בתואר. כל קבוצה משחקת פעם בשבועיים, משחקי בית וחוץ, כולל תלבושות, שופטים ואוהדים שמנסים להוציא את היריבים מריכוז עם טראש-טוק בעברית מעורבבת באמהרית.

ומה לגבי הטענה להתבדלות וליגה לשחורים בלבד? גשאו, בעל תואר ראשון בניהול טכנולוגיה, ענה: "קודם כל ענינו על צורך קיים ואנחנו באים במטרה להעצים ולא לבטל מישהו אחר. לא מקטרים ומחכים שיעשו בשבילנו, אלא עושים בעצמנו. העניין הזה היה קיים קודם, חבר'ה התארגנו לשחק יחד בשכונות. אנחנו רק לקחנו ועשינו את זה מאורגן. חוץ מזה, אנחנו מזמינים גם לא אתיופים להצטרף".

אז בגדול הקבוצות אכן בנויות על רוב אתיופי מובהק, אבל לכל אחת יש אפשרות לצרף שלושה שחקנים שהם לא מבני העדה. אם תרצו מדובר בגרסה מקומית ל"חוק הרוסי" (זהירות ספוילר: שימו עין על דימה מקריית-גת). בחזרה לפיינל-פור: עוד לפני שהאירוע מתחיל הנתונים עובדים לרעת המארגנים. מדובר ביום שישי בבוקר, ובלילה האנשים בילו במסיבות פורים ואם זה לא מספיק אז גם שעון הקיץ בדיוק נכנס לתוקף ולחבר'ה התאדתה עוד שעת שינה. בינתיים השחקנים מטפטפים באיטיות, חוטפים עוגייה וקפה קטן וחלקם גם תופס פינה בשמש כדי להדליק סיגריה. על הפרקט יש כמה כדורסלנים שמתאמנים בזריקות לסל ושיגור עקיצות לפרצופים שהם מזהים ממפגשים קודמים.

אפילו "חוק רוסי" יש להם(צילום: עוז מועלם)

אין מהפכה, יש שמחה

ברקע הדי.ג'יי דואג לתת בווליום עם מוסיקה שנעה מהלהיטים המוכרים של קפה שחור חזק דרך kgc (הרכב ראפ אתיופי מקריית-גת) ועד "מהפכה של שמחה" של עומר אדם וליאור נרקיס. מהפכה עדיין אין פה, אבל שמחה בהחלט יש. מספיק להסתכל על הילדים הקטנים בפינות הטריבונה שרוקדים לפי הביט כדי לקבל אחלה מצב רוח לקראת משחק הראווה שעומד להתחיל.

המשחק שיוצא לדרך כולל נציגים מכל הקבוצות והאווירה בו חופשית. בעיקרון זה אמור להיות משחק עם פחות הגנה ויותר ביצועים מגניבים ושואו לקהל, אבל אין מה לצפות להטבעות מסחררות, וחוץ מזה חלק מהשחקנים מכסחים על אוטומט. אחד השחקנים שמוחלף זורק לחברים על הספסל: "מה נהיה, לא עידכנו אותם שבמשחק ראווה אין שמירות?".

לא ברור אם זה כדי לעשות לחבר'ה על הפרקט פאן כשהם עולים ללייאפ, אבל לאורך כל המשחק הדי.ג'יי לא מפסיק לנגן בפול ווליום. אחד מהם, צעיר עם גופיית "כוח עולה בת-ים", דופק שלשה מדהימה על הפרצוף של שחקן יריב ומקנח במוב סטייל כוכב NBA שכאילו אומר "אני פה. תסתכלו עליי". בכלל, מבט מהיר על הפרקט מגלה שרבים מהשחקנים אימצו אלמנטים וגינונים מהליגה של הגדולים: שרוול אלסטי לזרוע, טייץ ארוך מתחת למכנס, נעליים צבעוניות ואפילו היה מי שהלך על רטרו ועלה עם משקפיים סטייל קארים עבדול ג'אבר. והיו גם הפחות מוחצנים ויותר מבוגרים, שעלו חמושים בכרס קטנה בלבד ויד טובה מחצי מרחק.

גם במשחק הדי.ג'יי ממשיך לנגן בפול-ווליום(צילום: עוז מועלם)

כאמור האווירה חופשית למדי וככה גם החילופים. איכשהו אחד החבר'ה נשכח בצד בלי דקות משחק ואוטוטו השופט שורק לסיום. הוא לא מוותר על ההזדמנות לקיטור המושלם ומסנן בחיוך: "זה הכל בגלל שאני לבן". החברים צוחקים ושולחים אותו לפרקט. מי אמר שאין יותר דבר כזה "חילוף חברתי".

בתחרות השלשות מסתמן קצת בלגן על המגרש, כשחלק מהקבוצות לא לגמרי סגורות על הכללים. מי שסגור לגמרי על עצמו ומשדר ביטחון גמור הוא דסה טרקיי מהקבוצה הנתנייתית, שמוכר יותר בכינוי "ממוש", אבל יותר מזה בעובדה שהוא הכדורסלן הכי נמוך במגרש. כל זה לא מפריע לו להכריז שהוא וחברו (התחרות היא בצמדים) הולכים לנצח בתחרות השלשות ולהביא את התואר לנתניה. כמו בכדורגל, גם פה אין לנתניה נחמה והתואר הלך לצמד מבת-ים.

בזמן המשחק על המקום השלישי בין אשקלון וויז'ן לקריית-משה רחובות ועוד לפני הגמר היציעים מתחילים להתמלא. ליד עמדת המזכירות מונחת ערימה של פלאיירים שמזמינים ל"ערב סטנד אפ ייחודי" שייערך בחול המועד פסח בכיכובם של המצחיקן פלפלו והזמר אנדלקאצ' או יוניהון. בצד השני מעבירים המארגנים שאלוני משוב אנונימי בין כל הנוכחים, כדי לבדוק בין היתר אם יעדי הליגה הושגו ואיך המטרות שהציבו הוגי הרעיון באות לידי ביטוי בשטח. בין היציעים לטריבונות עובר אורי קבדה, שדר רדיו כבן 50. הוא אוסף רשמים ותגובות לתוכנית שיעלה בתחנה האינטרנטית "קול אדיר", שהסלוגן שלה הוא "הרדיו הישראלי הראשון באמהרית".

ויש גם קהל(צילום: עוז מועלם)

יש משהו מאוד קהילתי בהתארגנות, ואתה יכול לזהות אותה בכל סמול טוק בין שחקנים מהקבוצות השונות. רק פה יכולנו להיתקל במונולוג נוקב כמו זה שניפק כדורסלן אשדודי, שנקלע לשיחת נפש עם חבר מהטריבונה: "אני לא מאמין במכרזים. ישר מסמנים אותך כאתיופי. אני רוצה לבוא נקי, חזק. הבעיה היא שאנחנו עובדים עם הרגש. בנאדם אמר לו כושי, הוא נעלב, כועס. לא צריך. תבוא חזק, תבוא שאתה יודע מה אתה רוצה מעצמך ובטוח ביכולות שלך. תלך תגור בשכונה של אשכנזים, לא יגידו לך כלום. הם חושבים שאם אתיופי הגיע למעמד שהוא גר פה, כנראה שהוא מוצלח ומשכיל. איפה אתה שומע ומרגיש את הגזענות? בקריית-מלאכי, למשל. כי שמה מבחינת המרוקאי אתה מתחרה אתו על אותו מקום. זה מערער לו את הביטחון. מקום ראשון שונא את מקום שני כי הוא פוחד שייקח לו את התפקיד".

באנו לראות כדורסל ובאותו כרטיס גם קיבלנו סצנה מסרט של ספייק לי. במקום השלישי זכו החבר'ה מאשקלון ועכשיו מתחממות צמד הפיינאליסטיות מקריית־גת ומבאר־שבע. כבר בחימום אנחנו שמים את הז'יטונים שלנו על קריית־גת. הם נראים מאורגנים יותר, צעירים יותר, וחוץ מזה, מישהו הדליף לנו שהם אלופי השנתיים האחרונות. לא צריך להיות מומחה כדי לזהות את סגנון המשחק של הבאר-שבעים: קחו את הכדור ותעבירו אותו כמה שיותר מהר לאושרי. וזה עובד יופי. אושרי, טיפוס חרישי עם פנים רציניות וסיפרה 0 על הגב, הוא השחקן הכי טוב ומלוטש על הפרקט, ורואים את זה בכל תנועה ובכל שלשה שהוא יורה מטווחי סטף קרי. העניין הוא שכל המשחק של באר-שבע מבוסס עליו ואם האלופה המכהנת תצליח לסגור אותו, אז הסיפור סגור. אבל היא לא מצליחה, ואחרי שלושה רבעים באר־שבע עדיין מובילה בהפרש סביר, כשביציע זורק מישהו: "מתוך 55 נקודות, מספר אפס קלע 51". זה אפס זה?

קוראים לזה טרפת

ברבע המכריע שולחת קריית-גת למגרש את הנשק הסודי שלה – דימה. שומר אישי עלוקה שנצמד לאושרי, לא נותן לו לנשום ומצליח להוציא אותו מאיפוס. עכשיו השלשות כבר לא צוללות פנימה באחוזים משוגעים ואפילו הזריקות מהקו אחרי פאולים של דימה טיפה מהוססות.

אפילו סצנה מסרט של ספייק לי קיבלנו(צילום: עוז מועלם)

בצד השני לוקח אחריות ישראל ומנהל את המשחק של הטוענת לכתר שלישי ברציפות. עם החולצה מספר 10 ולפחות 1.68 סנטימטרים לגובה, ישראל חוטף, חודר ומוביל את קריית־גת למהפך שמייצר בקבוצה שלו הרבה התלהבות. הבאר־שבעים נראים מעט אבודים ואחרי שההפרש עולה לשש נקודות מתקבל הרושם שמזה הם כבר לא יחזרו.

הם באמת לא חזרו. בסיום החבר'ה מקריית-גת חוגגים עוד תואר, לא לפני שניגשים ללחוץ ידיים לבאר־שבעים המפתיעים שנתנו יופי של פייט. אושרי מקבל פרגון ("עשינו כל מה שיכולנו, אבל ברבע האחרון זה ברח לנו"), דימה מקבל כיפים מהחברים ("גדלתי עם החבר'ה האלה. ממש נהנה בקבוצה") וישראל זוכה בתואר ה-MVP ("ידענו לחזור בזמן. אי אפשר לנצח אותנו כשאתה מתבסס על שחקן אחד").

גם פה יש טקס חלוקת גביעים רשמי, ואל הפרקט נקראים ראשי והוגי הרעיון להקמת ליגת ליב"י, סגן ראש עיריית רחובות, נתן דביר ומחזיק תיק הספורט, ואבאי זאודה, שגם מוכר כמי שהקים את קבוצת הכדורגל בני יצ'אלאל. גם פה יש נאומים, וחלקם ארוכים למדי, אבל זה זורם בקלילות יחסית, בטח כשמאחורי הנואמים מתרוצצים זאטוטים שאיבדו את הסבלנות ועברו לשחק קט־רגל.

ואז הכרוז מזמין את קריית-גת להניף את גביע האליפות השלישי ברציפות. הדי.ג'יי מפעיל בפול ווליום את "שגעת/טרפת" של ליאור נרקיס. קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת, קוראים לזה ליגת ביתא.