החוק המגביל את שכרם של בכירי המגזר הפיננסי נולד בחמת זעם. הזעם אינו יועץ חכם, אבל הוא יודע לסחרר ראשים וכבר חולל חוקים מטופשים אחדים והצעות חוק רבות שנוצרו עקב הסכינאות המתסכלת ועקב קשיינו בחזית המדינית. כשם שרדיפת "שוברים שתיקה" ו"בצלם" לא תשפר את דימויה של ישראל בעולם, וכשם שסילוקם של ערבים מהכנסת לא יועיל במאומה לאיחוי הקרע בין אזרחי ישראל היהודים לשכניהם הערבים, כך לא תצמצם הקטנת שכרו של קומץ רודפי בצע את פערי ההכנסות.
בגרסה המקורית, שיצאה מבית מדרשה של שלי יחימוביץ', נדרש קיצוץ בשכרם של כל בכירי התאגידים הציבוריים והפרש של לא יותר מפי 10 בין התחתית לצמרת. את תוצאותיה המזיקות של ההצעה לא חישבו כראוי, אבל יש משהו מפתה בקיצוניותה. היא מבטאת השקפת עולם המקעקעת את כלכלת השוק. לעומת זאת, הפשרה שהתקבלה מזכירה את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם הפלסטינים: לא סיפוח הכרוך במתן זכויות אזרח למיליוני משועבדים, ואף לא פינוי הטריטוריות הכבושות — אלא סיפוח הססני, איתור אויבים מבית, הרג מתמיד של מורדים פלסטינים והבטחה לחיים על חרבנו. הרע מכל העולמות.
בכירי הבנקאים הביאו לנו את הסעיף, ואין ספק שהם ראויים לזובור הציבורי, אבל הח"כים לא נבחרו כדי לשמש נקז לכיס המרה שלנו. לכך שמור מקום נרחב במדורי הגידופים ברשתות החברתיות. בחוק אין תועלת כלכלית, כי שכר הבכירים הוא שיעור אפסי מהוצאות השכר בארגוניהם הענקיים, והפגם הצורם ביותר הוא האפליה בין בכירי המגזר הפיננסי לבין החמדנים במגזרים אחרים.
מועל שנלכד אינו יכול להתגונן בתואנה שאין אוכפים את החוק על כל המועלים, אבל הבנקאים אינם פושעים. בצדק יטענו שלא הוגן להשליט מראית עין של צדק באמצעות קיצוץ שכרם של יחידים, בעוד שחבריהם באוליגרכיה הכלכלית לא ייפגעו. קיצוץ שכר הבנקאים לא יגרום לתגובת שרשרת, מפני שאנשים מפיקים לקחים רק כאשר הלקחים מסבים להם תועלת. בני אדם מצויים אינם מקצצים בזכויות היתר שלהם בשל השפעתה של הטפה מוסרנית.
מבחינה חשבונאית זהה קיצוץ שכר הבנקאים להטלת שיעור מס הכנסה גבוה במיוחד על מספר נישומים זעיר, שלא נבחרו בגלל גובה הכנסתם אלא בגלל השתייכותם למגזר מסוים. זה מהלך המתנקש בעיקרון האוניברסליות המנחה את פילוסופיית המיסוי. אם כוונת המחוקק היא לצמצם את פערי ההכנסות מיגיעה אישית באמצעות מס הכנסה פרוגרסיבי, כי אז יש להעלות את שיעור המס לבעלי ההכנסות הגבוהות, יהיה תחום עיסוקם אשר יהיה.
מדרגת המס הגבוהה ביותר היא 50% על פלח ההכנסה שמעל 810,720 שקלים לשנה. לא נעים לשלם מסים, אבל למה נקבע כי זה יהיה שיעור המס המרבי? התשובה: מומחי המס טוענים שאם לא תישאר בידי העובד לפחות מחצית מפרי עמלו הוא יעבוד פחות ויעלים יותר מהכנסתו החייבת במס, ובסופו של דבר תצא קופת האוצר בהפסד.
למה דווקא מחצית? אולי מפני שהכי קל להכפיל ולחלק בשתיים. איני מוצא כל סיבה אחרת לכך, זולת האינטרס של העשירים. הם אלה שתקעו לנו לראש את רף ה־50%. אם המחוקקים חושבים שהרווחה הכלכלית אינה זולגת כלפי מטה (בניגוד לחיזויו של נתניהו), שהכנסות האלפיון העליון נוסקות לשחקים ושמס פרוגרסיבי הוא אמצעי יעיל לצמצום פערים, יגדילו בכמה אחוזים את המס המושת על המרוויחים הון תועפות, ובה בעת יצמצמו את ההפרש בין מיסוי ההון למיסוי השכר. √
