עירום ורעמים: מה תראו בפסטיבל ישראל?
רקדנים נטולי בגדים, טרגדיה יוונית שתוצג במשך 24 שעות ברציפות ואפילו טוורקינג. פסטיבל ישראל, שיפתח ב-24 במאי, מבקש לשבור את המוכר ולפנות למחוזות נועזים. סקירה
איך שלא תהפכו בתכניה של פסטיבל ישראל 2016 מדובר לא רק בהישג אלא במהפכה. שינוי הכיוון המרענן, שהחל כבר בשנה שעברה עם המינוי הכפול של אייל שר לתפקיד המנכ"ל ובעיקר של הבמאי והדרמטורג, איציק ג'ולי, לתפקיד המנהל האמנותי של הפסטיבל, מגדיר מחדש את הפסטיבל ומתאים את עצמו לזמן ולמציאות המשתנה בכל תחומי הבמה והאמנות.
פסטיבל ישראל, שייפתח ב-24 במאי ויימשך עד ה-11 ביוני, חוגג 55 ומציג במה שייחשב בישראל 2016 כתכניה רדיקלית עם קו שמחבר בין מגמות עכשוויות לבין מופעים שבוחנים מחדש את המוכר. למעשה, אחרי שנים של דריכה במקום והתפשרויות על מקום טוב באמצע, חוזר הפסטיבל לקיים את המנדט הבראשיתי שלו: להזמין עבודות שבאף פלטפורמה אחרת לא היו נחשפות בפני הקהל הישראלי ולהפיק פרויקטים שיוצרים נקודות מפגש חריגות.
ג'ולי מדבר על יוצרים שהולכים באומץ עד הקצה ושואפים לטלטל את התודעה על ידי טשטוש בין חוש לשכל, אמנים שחולקים עם הצופה חוויה טוטאלית שחומקת מהגדרות ומכניסה למרחב רגשי קסום. לפחות על פניו נדמה שבבחירות הרפרטואריות כשלעצמן, מקופל לא מעט אומץ. בין אם מדובר בהפקה פנומנאלית כמו "הר אולימפוס" של יאן פאבר, מגדולי היוצרים הבינתחומיים בעולם, שמתרחשת משך 24 שעות רצופות והופך לטקס תיאטרלי שמפגיש את הקהל עם דמויות מרכזיות בטרגדיה היוונית, ובין אם מדובר ביצירתה של דוריס אוליך, הכוריאוגרפית האוסטרית, "יותר מעירום", שחוקרת את אידיאל היופי, מתריסה כלפיו וחוגגת את הגוף האנושי הלא מושלם דרך רקדנים עירומים שמבקשים להתבונן בגוף באופן אנושי ללא פילטרים, פוטושופ או פעולות טשטוש של תאורה, יש פה הצהרת כוונות.
זה בא לידי ביטוי גם באירועים והפקות לכאורה טריוויאליים כמו אירוע הפתיחה: מחווה לשושנה דמארי במלאת עשור למותה שעובר דרך המסננת האישית של יוצרים ומבצעים ונודד אל מרחבי המוזיקה השחורה. או בעבודת הפרפורמנס של עדינה בר און, מחלוצי הז'אנר בישראל, שתציג באכסדרת תיאטרון ירושלים את "באה מנוחה ליגע", יצירה אייקונית שמתקשרת עם שירו של אלתרמן וחוזרת אחרי שנים להציג. "ההפקה המחודשת של העבודה היא חלק מהרצון להחיות מחדש מופעים מכוננים ביצירה הישראלית ובכך לייצר מפגש מחודש או ראשוני עם יצירות מפתח של יוצרים שהשפעתם ניכרת גם היום", אומר ג'ולי.
בתחום המחול מציע הפסטיבל רשימה מרשימה של יוצרים קונספטואליים שכל אחד מהם מציף, מעבר לאסתטיקה, שאלות על תפישת הגוף, מחול עכשווי וגבולות הז'אנר. "אני חושב שאפשר בפירוש להתייחס אל שמות כמו דוריס אוליך, מרלן מונטרו, פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, ואלסנדרו שרוני כיחידה אחת. הם שונים מאד אבל כל אחד מהם מייצר בנפרד חקירה אנתרופולוגית עם מבט מאד ברור שבו היחיד לא נוכח מה שמעלה שאלות חברתיות מובהקות. הם יוצרים מעין שבט פרפורמטיבי שכל אחד ממנו מתקיים על פי חוקיות מסוימת", אומר ג'ולי.
בעוד שאצל אוליך זוהי שאלת מקומם של העירום והגוף בחברה, שרוני בודק את החיבור בין העבר וההווה דרך עבודה שמתייחסת למסורות מחוליות ופולקלור, שניו ובנגולה מביאים את ריקוד המועדונים אל במת התיאטרון ובכך מנכיחים את התנועה שלא קיבלה עד כה לגיטימציה אמנותית. מרלן מונטרו בוחנת את המבט המערבי על אמנות אפריקנית. "אלו עבודות קבוצתיות שנוגעות גם בהקשרים הרחבים שבין חברה ואמנות, אינדיבידואל וקהילה והתחושה שעולה היא שמדובר בקונטרס לעולם הטכנולוגי שמקרר את החוויה החושית ושם אותך, הצופה, מאחורי מסכים. אני חושב שיש פה התעקשות על הגוף, חזרה אליו ככלי עבודה גם במחול וגם בתיאטרון. אני נזהר מקלישאות אבל אולי זו לידה מחדש של האנושי", אומר ג'ולי.
אם המחול והתיאטרון של הזרם המרכזי מציג לפני הקהל ובשביל הקהל, היצירה העכשווית שנותנת את הטון בבחירות הרפרטואריות של ג'ולי, מתעקשת על שיתוף הקהל ואינטראקציה. "השיתוף הזה מתחולל בכל מיני אופנים", אומר ג'ולי: "בין אם בחשיפת המנגנון התיאטרוני ותהליכי העבודה ובין אם חתירה למקום שבו הקהל נסחף פנימה אבל לא מתבטל. כלומר זה לא לשבת מול סרט הוליוודי שמוביל אותך אלא דרישה לפעולה".
בהקשר זה מסקרנת גם יצירתו של הבמאי הסיני, וואנג צ'ונג, "סופת רעמים 2.0", גרסת מולטימדיה עכשווית למחזה סיני קלאסי שבמרכזה דעיכתה של משפחה עשירה. העבודה מתרחשת בשני מוקדים במקביל: זה המתקיים על הבמה, וזה המתועד על ידי צוות צילום רב משתתפים בזמן אמת. הבמאי מעלה שאלות על כוחה המניפולטיבי של המצלמה שחודר אל האינטימי והפרטי. "סצנת התיאטרון העכשווי בסין נולדת כעת ווואנג צ'ונג הוא מהמובילים אותה. זה מחזה קלאסי שלא שמענו עליו והעיבוד שמניח אותו באולפן קולנוע, מבריק. הקהל חופשי לשוטט בתוך המתרחש ולמעשה חווה עשייה של קולנוע כתיאטרון כלומר נקודת המבט אינה רק על הדמויות הראשיות. אתה יכול לנדוד גם אל נערת המים או אל איש הסאונד. אני חושב שזה אחד התפקידים שלנו להתחדש ולחדש ולהכיר מקומות שעד עכשיו לא ביקרנו בהם".
מצרפת יגיע הבמאי פיליפ קן עם "המלנכוליה של הדרקונים", תיאטרון ויזואלי עתיר דמיון שבמרכזו חבורת רוקרים מזדקנים שחולמים להקים פארק שעשועים ונתקעים באמצע יער מושלג. "קן מעצב חלל ועובד עם אפקטים, אשליה, קסם ותבניות שמחברות בין עולם לכאורה מציאותי לבין הטבע", אומר ג'ולי.
הנציגות הישראלית בתחום התיאטרון לא מבוטלת וגם כאן מדובר ביוצרים משפיעים ובעלי שפה ייחודית שרובם המוחלט פועל מחוץ לזרם המרכזי כמו נאוה פרנקל עם "Learning Songs", מחווה ללואיס הרדין, אמן רחוב, עיוור, הומלס מבחירה ומלחין אוונגרד מבריק שידוע בכינויו מון דוג. "דרך האדם הזה שחי לא בתניות שאנחנו מכירים פרנקל שואלת איך מכינים ילדים לחיים, האם האמנות היא בתוך החיים או מחוצה להם. זו עבודה מאד מעניינת גם מבחינה סגנונית", אומר ג'ולי. עוד ברשימת הבכורות: "נפילים", עבודה חדשה של הבמאי יונתן לוי שמותח פעם נוספת את גבולות הגזרה של התיאטרון ומתחקה אחרי הזרמים התת קרקעיים של הזהות הישראלית מבגין ועד בר רפאלי.
פסטיבל ישראל 2016 מכוון גבוה אבל אם תשאלו את ג'ולי התכנית מציעה טווח רחב של טעמים וקולות. "המטרה היא לתת במה ליוצרים שאנחנו חושבים שהציבור צריך להכיר זו אחריות רבה אבל אני מאמין במפגשים שיוצאים מתוך גרעין קשה או מילייה מסוים אל דיאלוג רחב יותר", הוא אומר ומדגיש: "פסטיבל ישראל הוא מפעל תרבות שעניינו רוחב יריעה, דברים חדשים, פריצות דרך. זו דרך שהותוותה לפנינו. אנחנו מבקשים לבדוק מחדש את הרלבנטיות של הפסטיבל ובשביל זה צריך לראות את נוף התרבות הישראלית שהשתנה מאד, להסתכל מה קורה סביבנו כדי לייצר קול אחר משלנו.
התפקיד, כמו שאני רואה אותו, זה גם להנכיח יוצרים שלא מקבלים מקום בזירה התרבותית שלנו כדי להרחיב את השיח, לייצר אמירה אחרת, רעננה יותר. ישראל היא זירת תרבות תוססת וצריך כל הזמן לשבור את הראש איך לחדש בתוכה".
תכנית המוזיקה הקלאסית נותרה השנה, כך על פניו, בצל שאר האמנויות. ההיצע מינימאלי על אף שגם בתוכו ניכרת מחשבה שעיקרה לשבור קונבנציות. ג'ולי מעדיף לומר כי מדובר בחיפוש ולמידה. "אנחנו מתמקדים בתכנים מאד מסוימים אבל מכך לא משתמע שאנחנו לא שמים דגש על מוזיקה קלאסית. השאלה הגדולה שמעסיקה אותנו היא איך עוסקים במוזיקה ומהם הדגשים שיפתחו מחשבה אחרת. זה לא שהמוזיקה הקלאסית נעלמה, היא קיים ויש ממנה די בשפע".
בולטת ההפקה "שעות של חופש: סיפורם של מלחיני טרזינשטט", פרויקט שיזם המנצח האמריקני מורי סידלין ומבקש לשמר יצירות מאת מלחינים יהודים שנכלאו במחנה הריכוז. זהו המשך לקונצרט שקיים סידלין בפסטיבל בשנת 2012 ובו שולבו גם כן קטעי וידאו משחק וקריינות.
קונצרט יוצא דופן נוסף הוא "אודיסאה", פרי שיתוף פעולה בין הצ'לנית סוניה וידר אתרטון והסופר אהרון אפלפלד. היצירה, שמורכבת מ-13 פרקים מוזיקאליים המבוססים על יצירות של באך, פרוקופייב, היידו, שירים מסוריה, מצרים וביזנטיון, משתלבים בקטעי קריאה של אפלפלד מתוך ספרו "סיפור חיים".
נקודות מפגש אחרות מייצר הפסטיבל בקונצרט "ממזרח עד מערב", שמפגיש בין מוזיקה קלאסית ומסורות תרבויות מהמזרח בהשתתפות התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור ותזמורת האקדמיה למוזיקה בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
