4 מיליון ליש"ט, כ־21.5 מיליון שקל, זהו התגמול ששולם בשנה שעברה לנייל ברוקר, מנהלו של הבנק הקואופרטיבי הבריטי. לבנק 5,700 עובדים, והוא לכן קצת יותר גדול מכל אחד משני הבנקים הישראליים הגדולים.
אבל יש הבדל: הבנק הקואופרטיבי הבריטי הפסיד אשתקד 3.5 מיליארד שקל. הפסיד, לא הרוויח כמו הבנקים הישראליים. התגמול של נייל ברוקר אושר לו כדין על ידי בעלי השליטה בבנק: נציגות של מחזיקי אג"ח ושל האגודה השיתופית שייסדה אותו. ב־2013 רשם הבנק הפסד ענק של 1.5 מיליארד ליש"ט, מעל ל־8 מיליארד שקל. הצילו אותו הסיוע של המדינה והשתלטות של מחזיקי אגרות חוב.
אם כן, למה משולמים שכר ובונוס של יותר מ־20 מיליון שקל בשנה למנהל של מוסד בנקאי המציג את עצמו כחברתי למופת? כי בעלי השליטה בבנק הקואופרטיבי סבורים כי זו תמורה ראויה למנכ"ל שגיבש תוכנית הבראה ארוכת טווח ומיישם אותה. ״קשה מאוד להשיג איש בנקאות מוביל בפחות מ־10 מיליון שקל בשנה", אמרו הדירקטורים.
רשות הבנקאות האירופית פירסמה באחרונה דוח על תגמולים, שכר ובונוסים בבנקים של האיחוד אירופי. קרוב ל־4,000 בכירי הבנקאות האירופית קיבלו ב־2014 תגמול שנתי כולל העולה על 4.7 מיליון שקל כל אחד. התגמול הממוצע: כ־9.5 מיליון שקל בשנה. באוסטריה, מדינה בגודל של ישראל, נמצאו 23 בכירי בנקאות שקיבלו מעל 4.7 מיליון שקל, ובממוצע 7.5 מיליון שקל לשנה. בצרפת הסוציאליסטית שולם תגמול ממוצע דומה ל־171 בכירי בנקאות ששכרם מעל מיליון יורו בשנה. בישראל זכו לקבל יותר ממיליון יורו 8 בנקאים.
שר האוצר הקודם, יאיר לפיד, הציע את הסכום של 3.5 מיליון שקל כגבול עליון לתגמול שנתי מוכר לצרכי מס במגזר פיננסי. ועדת הכספים, בהכוונת שר האוצר כחלון, חתכה את המקסימום הזה ל־2.5 מיליון והוסיפה לו מחסום הקושר בין תגמול מקסימלי במוסד פיננסי לבין שכר מינימלי. הדיון בוועדה, כפי שהובא ב"ממון", דמה לרגעים לחילופי דברים בין תלמידי כיתות נמוכות בבית ספר יסודי.
אפשר להתעמת באריכות בסוגיה הערכית מהו שכר הולם למנכ"ל מוסד בנקאי גדול והאם מתפקידה של מדינת ישראל לקבוע סולמות שכר דווקא בענף יציב ורווחי זה, ולא, למשל, בחברות המשווקות מזון. אך נניח לעקרונות: הדרך החפוזה שבה אושרה חקיקה זו בכנסת, האופן המבולבל והמבלבל שבו היא נוסחה והיעדר כל בדיקה השוואתית רצינית לפני קבלתה מעידים עלינו שוב כעל מדינה שבה חקיקה כלכלית חשובה נשלפת כארנב לבן מכובע הקסמים הפוליטי.
