התמיכה הנרחבת בחייל שירה בראשו של הסכינאי מחברון הפתיעה וזיעזעה רבים. מבין תומכיו, יש המסבירים את עמדתם בכך שהבחור, "ילד של כולנו", הוא קורבנו של מצב מתסכל ושוחק עצבים. הוא ראוי לעידודנו, אפילו אם שגה והניח לתאוות הנקמה להשתלט עליו. אחרים מצדיקים את עצם מעשהו ורואים בו מופת ראוי לחיקוי. כך, לדעתם, צריך לנהוג כדי למנוע אפילו סיכון קל שבקלים ולמען יראו וייראו. הפלסטינים טעוני השנאה למדו לנצל את עכבותינו המוסריות, ויש להבהיר להם שיש גבול לסובלנותנו.

אני הופתעתי מההפתעה, שהרי המדינה, באמצעות כמה מקרים מכונני תודעה, לימדה אותנו כי רצח פלסטינים לצורכי נקמה והרתעה הוא מעשה המתקבל בהבנה וראוי למחילה. ההסברים שמצאתי לפליאה ולזעזוע הם חולשת זיכרונם של בני האדם והקושי להבין את השלכותיו של מאורע על מאורע אחר, המתרחש כמה עשרות שנים אחריו. כיוון שכך, יש לעורר את הזיכרון.

מבין עשרות המקרים אעלה רק שניים. בשניהם לא היו הפוגעים חיילים צעירים, חמומי מוח, מיוגעים משירות מתיש, אלא אזרחים למודי צבא המתכננים את מעשיהם בקפידה, מסתירים את כוונותיהם, פועלים ככל מחתרת רצינית ומפתחים אידיאולוגיה התומכת בהתנהלותם.

המקרה האחד מכונה פרשת "המחתרת היהודית", שבראשה עמד מנחם לבני ועם 15 חבריה המורשעים נמנו אחדים מהבולטים בהנהגת ההתיישבות בשטחים. בתחילת שנות ה־80 רצחה החבורה הזאת שלושה סטודנטים פלסטינים, פצעה עשרות, התנקשה בחייהם של שלושה ראשי ערים ותיכננה לפוצץ את מסגדי הר הבית וחמישה אוטובוסים. שלושה נידונו למאסר עולם, אך הנשיא הרצוג חנן אותם, ואיש מהם לא ריצה יותר משבע שנים. על העצומה שקראה לשחרורם חתמו 300 אלף איש, וכפי שנמצא בסקר תמכו בה לא פחות מ־73% מהאזרחים. זה שיעור גבוה יותר משיעור התומכים בחיל היורה.

המקרה השני הוא זה המכונה "פרשת קו 300". בפקודתו של ראש השב"כ רוצצו שניים מפקודיו הבכירים את ראשיהם של שני מחבלים חסרי אונים שהשתלטו על אוטובוס ונשבו. ראשי הממשלה שמיר ופרס התפתלו; היועץ המשפטי יצחק זמיר, שדרש להעמיד לדין את הרוצחים ומפקדם, פוטר מתפקידו; הנשיא, גם הפעם היה זה חיים הרצוג שחנן אותם טרם משפט, ורובו המכריע של העם תמכו בהחלטתו.

החלטותיהם של הקברניטים בפרשיות כה בולטות הושפעו מדעת הקהל, וכבפעולת משוב הן גם השפיעו עליה. הם צירפו את קולם הסמכותי לקול ההמון וטבעו חותמת כשרות ממלכתית על מעשי רצח. מאז עברו 30 שנה, ובערך כך נוהגים גם עתה. ספק אם החייל היורה, בחור צעיר שנולד עשור לאחר שהפרשות האלה התחוללו, יודע עליהן משהו, ובוודאי שאינו מודע לכך כי הקליע ברובה שלו נטען כבר אז.

ואשר לגורלו האישי, אל לו לחשוש יתר על המידה. אם יתברר כי נהג שלא כשורה, יימצא בחוק סעיף מקל; אם דינו ייחרץ לכף חובה, יוטל עליו עונש קל שבקלים; ואם ייכלא, יזכה לחנינת בזק ובצאתו יתקבל בתרועות השמורות לגיבורים. השופטים ייאלצו למדוד את פשעו באמת המידה שנקבעה לפני 30 שנה, ולכן לא יעזו להחמיר עימו יותר משהחמירו עם אנשי כנופיית הטרור היהודית שרצחה ופצעה פלסטינים בסיטונות ועם אנשי ביטחון בכירים שרוצצו, בסמכות וברשות, את ראשיהם של שני אנשים פצועים וכבולים.√