"עכשיו החיילים הגיבורים יקריאו לנו את הקטע על ארבעת הבנים", מכריז בטון חצי מבקש־חצי מצווה הרב שמנהל את הסדר השנה בבית חב"ד שבאי התאילנדי הקסום קוסמוי. 500 האורחים – תיירים ישראלים צעירים ומבוגרים, זוגות ומשפחות, במיטב מחלצותיהם — חולצת סוף מסלול גזורה ומכנסיים מהשוק בבנגקוק – משתתקים בציפייה.
שעה קלה קודם לכן, כשאוהד בן־ישי, הפצוע הכי קשה במבצע "צוק איתן", נכנס אל האולם הצפוף והמאובטח בכבדות, שנשכר במיוחד לאירוע המסורתי, עלה מפלס ההתרגשות במקום. "אני זוכרת שהתמונה שלך הופיעה בעיתון אחרי שנפצעת", אומרת לאוהד חוה אלוני, שהגיעה עם אחותה לטיול בתאילנד וניגשה לקבל את פניו, לחבק ולגעת. "כמה התפללתי עליך, כמה חיכיתי לנס! מי היה מאמין שאסב יחד איתך בליל הסדר".
רבים נוספים מבקשים לחזק את אוהד ולאחל לו רפואה שלמה. אחרים רוצים להצטלם עימו למזכרת. אוהד מחייך באדיבות והם עושים סלפי ומעלים מיד לפייסבוק ולאינסטגרם. "אתה גיבור ישראל, אח שלי. אנחנו מתים עליך", קורא לעברו אלחנן גליק, שבידו האחת אוחז מצלמה ובידו השנייה מחזיק את קערת הפסח.
ברגע הזה אוהד וחבריו נעמדים על רגליהם לקול תשואות הנוכחים ומתחילים לקרוא את הקטע שייעד להם הרב. "איזה בן אתה מבין ארבעת הבנים?" אני שואל אותו אחר כך. "חכם?"
"לא", משיב אוהד.
רשע?
"לא".
תם?
"לא".
שאינו יודע לשאול?
"כן", מסמן אוהד וצוחק בקול. אין ספק שבפציעה הקשה הוא לא איבד את חוש ההומור.
והד, 21, לוחם בסיירת אגוז, נפצע ב־20 ביולי 2014, היום שבו נהרגו 13 לוחמי גולני בקרב הקשה בשכונת סג'עייה בעזה. במהלך ההתקדמות של הכוח שלו נורתה לעברם פצצת מרגמה. פצמ"ר נוסף התפוצץ ממש סמוך לאוהד וכמה רסיסים חדרו מבעד לקסדה שחבש ופגעו בראשו. אוהד הובהל לבית החולים סורוקה בבאר־שבע ועבר שני ניתוחים לייצב את מצבו. אם תשאלו את הוריו, אריקה ושמעון בן־ישי, הם יספרו שבאותו יום נורא לפני שנה ותשעה חודשים הביאו אותם לבית החולים רק כדי להיפרד מבנם. "הסתכלתי על אוהד ומי ששכב שם לא היה הבן שלי. באמת שלא יכולתי לזהות אותו", נזכר אביו. "רק כפות הרגליים העידו שזה הוא. יש לנו אותו מבנה של רגל".
עכשיו אוהד עומד על שתי רגליו. כנגד כל הסיכויים. שבועיים לאחר פציעתו חזר להכרה ופקח את עיניו. שבוע אחר כך נפרד ממכונת ההנשמה. לאט־לאט החל לתקשר עם הסביבה באמצעות תנועות עיניים. מהיחידה לטיפול נמרץ בסורוקה עבר למחלקה לנפגעי ראש במרכז הרפואי שיבא תל־השומר ופתח בתהליך שיקום תובעני וממושך, שבמהלכו נאלץ ללמוד כמעט הכל מההתחלה: לאכול, לעמוד, לדבר, לקרוא. לפני כחודשיים, לאחר כשנה וחצי של אשפוז, עזב את בית החולים וחזר סוף־סוף הביתה, אבל מדי יום הוא שב למחלקת השיקום להמשך טיפול.
בהשוואה לחומרת פציעתו, מצבו של אוהד יותר ממשביע רצון מבחינה גופנית. הוא עדיין נוטל תרופות נגד פרכוסים, תסמונת מוכרת בקרב נפגעי ראש, ועדיין סובל משיתוק בצד הימני של גופו, אבל ההתקדמות שלו נמשכת. בחודשים האחרונים התחיל אוהד ללכת למרחקים קצרים, כשהוא נעזר בסד מיוחד. את כיסא הגלגלים או את מקל ההליכה שבהם נהג להיעזר הוא שומר למרחקים ארוכים יותר. מבחינה קוגניטיבית, בינתיים הוא מצליח להגות רק מילים בודדות, ובעיקר קשה לו לחבר אותן למשפטים או לשלוף מילים מהזיכרון. עבודה רבה עוד לפניו וכדי לצבור כוחות ולהטעין מחדש את המצברים, אין כמו חופשה קצרה. חופשת השחרור של אוהד.
ביחידת הקומנדו של חטיבת גולני יש מסורת: בתום השירות הצבאי יוצאים כל חברי הצוות יחד לתאילנד לטיול של אחרי צבא. החברים בצוות של אוהד הזדכו על המדים לפני חודשיים, אך למרות הנסיבות המיוחדות כתוצאה מפציעתו, לא עלה בדעתם לחרוג מהמנהג היחידתי. ביוזמת "ידיעות אחרונות" ובסיוע חברת אל על הוגשם החלום הזה.
הקשר המיוחד בין אוהד לחבריו לנשק אינו מובן מאליו. בדרך כלל, אחרי תקופה מסוימת של שמירה על קשר הפצועים נותרים מאחור בעוד חבריהם ממשיכים בחייהם, דרכו של עולם. לא כך בצוות של אוהד. הלוחמים שנלחמו כתף אל כתף מלווים אותו במסירות יוצאת דופן לאורך כל הדרך. "בכל יום שישי מאז הפציעה של אוהד אנחנו נפגשים, בכל פעם במקום אחר – לפעמים בקניון, במסעדה או בים, ולפעמים בבית של אוהד ברחובות או בבית של אחד החבר'ה מהצוות", מספר יוחאי סיטבון, אחד מחבריו הקרובים ביותר של אוהד. "כל מי שיכול מגיע. זה הפך להיות מסורת שמלווה אותנו כמעט שנתיים".
"החברות עם אוהד הפכה אותנו לצוות מאוד מגובש, הרבה יותר מצוותים אחרים אחרי השחרור שלהם", מוסיף אייל נינארי, אף הוא חבר קרוב של אוהד מהצוות. "זו חברות אמיתית שאין לה תחליף. אנחנו חוגגים יחד את החגים, את ימי ההולדת, את השמחות. המשפחות שלנו מכירות זו את זו, הפכנו למשפחה אחת גדולה.
"כשאוהד נפצע והגיע לסורוקה אנחנו עדיין היינו בתוך סג'עייה, בעזה", נזכר אייל. "בפעם הראשונה שיצאנו להתרעננות, הגענו לבקר אותו בטיפול נמרץ והוא היה אז בין חיים ומוות. אחר כך, בכל פעם שהיינו יוצאים לחופשות, היינו מגיעים לבקר אותו בבית החולים, לפני החברה, הכביסות והאוכל של אמא. השתדלנו לשמור על המנהג הזה עד לפני חודשיים, כשאוהד עבר לשיקום יום ואנחנו יצאנו לטיול".
*
באי המשופע בחולות לבנים ובצמחייה טרופית התקבצו ובאו 13 לוחמים, חברים לצוות של אוהד מסיירת אגוז. חלקם הגיעו לתאילנד מוייטנאם, אחרים – מלאוס וקמבודיה. כולם תיכננו את המסלול כך שאת חופשת החג שקיבל אוהד מהמחלקה השיקומית בתל־השומר הם יבלו יחד. כיאה למי ששוחררו לא מכבר ממסגרת צבאית נוקשה, את ראשם מעטרת רעמת שיער ועל פניהם זקנים שלא גולחו שבועות ארוכים, סממן לחופש. החבר'ה עייפים – אבל הפעם לא בגלל פעילות מבצעית, אלא בשל מסיבת הפול־מון שבה רקדו יום קודם לכן באי הסמוך קופנגן. אחרי שלא ראו את אוהד במשך חודשיים, שיא במונחים שלהם, הם ממטירים עליו חיבוקים. "זה היה יכול להיות ליל הסדר המושלם אם הייתה פה החרוסת של אמא", הם צוחקים.
לאוהד היה חשוב לחגוג את ליל הסדר יחד עם חבריו מהצוות. "אין יותר סימבולי מלחגוג את חג החירות יחד עם החברים שנלחמו עם אוהד והצילו את חייו", מדגיש האב שמעון.
קריאת ההגדה נמשכת בכל עוזה. האולם דחוס והמזגן לא עומד בחום ובלחות. "והיא שעמדה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו", שר אוהד בקול יחד עם החברים ובני משפחתו. "בניגוד לדיבור, שמצריך לתכנן את בניית המשפט, בשירה התבנית של המשפטים כבר מורכבת, ואוהד מסוגל לשלוף את המילים מהזיכרון", מסביר שמעון. אוהד מהנהן בהסכמה. "נכון", הוא אומר.
בשבוע האחרון למד אוהד מילה חדשה – חופרת. "אמא חופרת", הוא אומר ומתגלגל מצחוק כשהוא מצביע לעבר אריקה. בשל הקושי להתבטא במילים, אוהד מרבה להשתמש בשפת גוף. בני המשפחה וחבריו למדו לקרוא את הבעות הפנים שלו. "לא תמיד אנחנו מצליחים להבין בדיוק מה הוא מבקש להביע", מודה האב, "אנחנו לא יודעים מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, ממה הוא חושש ומה הם החלומות שלו. יש חור שחור ענקי שפעור בינינו. זה מתסכל מאוד. גם אותנו, אבל בעיקר אותו", הוא מוסיף. "זה קשה", מסכים אוהד.
דווקא בקריאה ההתקדמות של אוהד ניכרת יותר. הוא מצליח לקרוא משפטים קצרים ולא מורכבים. בפייסבוק יש לו יותר מאלפיים חברים והוא מגיב ומשתף פוסטים. "הוא עוד לא מצליח לפתוח ספר או אפילו לקרוא כתבה, וקשה לו לעקוב אחרי התרגום כשהוא רואה סרט, אבל לרשתות החברתיות הוא מצליח להתחבר", מספרים בני המשפחה. "הרשת מחברת אותו לחברים, אבל מצד שני באמצעותה הוא גם מבין שמסלול חייו הולך ונפרד מזה של בני גילו. רוב החברים של אוהד השתחררו ונמצאים בעיצומו של הטיול הגדול, אחרים התחילו ללמוד ולעבוד בארץ או בחו"ל, בעוד הוא צריך לקום בכל בוקר ולנסוע לבית החולים".
כשהאוכל מגיע לשולחנות, אוהד מקפיד לעבור ממקום למקום כדי לתת תשומת לב לכל אחד מהחברים. "בן־ישי", הם קוראים לו, במלעיל, "בוא, בוא שב איתנו קצת".
"מי היה מאמין לפני שנתיים שנהיה פה", אומר האב שמעון בסיום הערב החגיגי. "המחזה הזה היום הוא הניצחון האמיתי של החיים. עברנו את פרעה, עברנו גם את סג'עייה, ואין שום דבר שיעצור אותנו".
בתוך כל השמחה הזאת, החברים בצוות לא שוכחים את הנופלים במבצע "צוק איתן" שלא זכו לצאת לטיול שחרור. "עוד רגע יום הזיכרון וברור לנו שיש משפחות שהכאב הזה מלווה אותן יום־יום, שעה־שעה", הם אומרים אחר כך. "המשפחות השכולות שילמו את המחיר הכי יקר. רובנו מתכוונים לחזור לארץ לפני יום הזיכרון כדי לכבד את זכרם של הנופלים, שכולנו חייבים להם חוב עצום. אנחנו יודעים שגם זה שאנחנו יכולים לבלות בתאילנד זה בזכותם".
אחרי ליל הסדר החברים יוצאים להשלים פערים ולבלות קצת יחד. הם עולים על טוקטוק שמוביל אותם לכפר הדייגים לאפטר־פארטי של אחרי המרור. "יאללה, נראה אותך עם המקל הזה שלך. איתנו אתה לא יכול לעשות הצגות", מתבדח עם אוהד חברו יוחאי. החבר'ה מתלבטים איפה לבלות. מבחר האפשרויות גדול ודווקא אוהד לוקח פיקוד, לאחר שהוא שומע צלילי תופים בוקעים מאחד הפאבים.
"מה אתה רוצה, ואן־גוך או ליקר?" שואלים החברים כשהם מתיישבים. אוהד בוחר בליקר בננה. אחרי כמה דקות מצב הרוח משתפר עוד יותר. אוהד משוחרר, מאושר ומוחא כפיים. גם העיניים שלו צוחקות. "זה לא מהאלכוהול. פשוט כיף לו", מתמוגגים החברים. האב שמעון מזמין וויסקי. "תלמד מאבא שלך, הוא יודע לשתות בסטייל", מקניט עומרי רפאלי בצחוק את הבן. אוהד, מצידו, לוקח את הבדיחה בקלות.
אוהד, מבחינתך זה טיול שחרור?
"כן".
אתה מרגיש שאתה כמו החברים שלך שסיימו צבא ויצאו לטייל?
"כן, אוהב חופש".
ההורים מעידים שמגיל צעיר אהב אוהד את תחושת החופש. כבר כשהיה בן 16 הוציא רישיון לאופנוע וחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה. "הטיול הזה הוציא אותו מהמסגרת המאוד אפורה, מונוטונית ומשעממת של הטיפולים בשיקום", אומר שמעון. "לא פשוט לקום כבר שנה ושמונה חודשים כל בוקר לאותו הדבר. לעוד ועוד טיפול של קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק. אותם אנשים, אותה המסגרת. היציאה הזו מפיחה בו חיים, ממלאת אותו, נותנת לו להרגיש לכמה ימים שהוא כמו כל אחד מהחברים שלו".
אוהד מסמן לייק עם הבוהן כדי לאשר את הדברים. "השינוי הזה, מהמסדרונות של בית החולים לאווירה הפסטורלית של החופים המרהיבים, רק עושה לו טוב", מרוצה האב.
השיחה בין החברים קולחת, למרות הקושי הגדול של אוהד בדיבור. שיחה רגילה בין חברים אחרי הצבא – קצת על טינדר, קצת על החבר'ה הצעירים בסיירת והרבה זיכרונות מהשירות. בשלב מסוים ההורים של אוהד פורשים למלון, ושני חברים מתנדבים להחזיר את אוהד לחדר בתום הבילוי. "אנחנו לא אוהבים ליפול על החברים למרות שאנחנו סומכים עליהם במאה אחוז", מסביר שמעון. "הרי הם אלו שפינו אותו משדה הקרב, והם אלו שהצילו לו את החיים. אז אין פה שאלה של אחריות, אבל זה לא פשוט. הם צריכים לעזור לו, לעלות איתו על מונית ומשם ללוות אותו את כל המדרגות עד לחדר. אבל ברור לנו שלצאת לשתות בירה עם החברים כשאבא ואמא נמצאים איתך זה לא משהו שבני גילו מרגישים איתו בנוח, אז אנחנו נותנים לו את הספייס הזה".
אחרי עוד כמה צ'ייסרים החבר'ה ממשיכים את הבילוי הלילי בקלאב גרין מנגו, שכמעט כל תייר בקוסמוי שמע עליו. קצת אחרי השעה שלוש לפנות בוקר הם מחליטים לחזור להוסטל. יוחאי ועומרי מסייעים לאוהד לחזור לחדר. "הוא עוד לא יכול להתנהל לבד", מסביר יוחאי. "אנחנו כאן כדי לתת לו את ההרגשה שהכל בסדר ושאנחנו פה בשבילו, כמו שהוא היה עושה בשבילנו אם המצב היה הפוך".
*
לפני שנחת בחופים היפים של תאילנד, הספיק אוהד להיות בנפאל. הטיול שלו התחיל שם לפני שלושה שבועות בנסיעה עם משלחת של עמותת הידידים של ארגון נכי צה"ל, בשיתוף חברת אל על. אל על הטיסה אותו ואת הוריו למזרח הרחוק ובחזרה לארץ על חשבונה ואירחה בטיסות גם אותי – גילוי נאות – לצורך ליווי הצוות בחג.
היציאה של אוהד לנפאל לוותה בהרבה מאוד חששות. בתחילה המשפחה אף חשבה לוותר לגמרי על הרעיון, אבל הלחץ של החברים עשה את שלו, ולאט־לאט החל המסע לקרום עור וגידים. "לכאורה זה נראה פשוט לנסוע, אבל בכל רגע ורגע אנחנו עסוקים סביב אוהד – צריך לקחת אותו ולהוביל אותו ולהלביש אותו ולקלח אותו, להגיש לו את האוכל ולחתוך לו אותו. זה מצריך הרבה מאוד התארגנות", מספרים בני המשפחה. "הטיול כרוך בהרבה השקעה של כוחות ומשאבים, אבל זה מאוורר אותו ואותנו".
זוהי הפעם הראשונה זה שנים רבות שכל בני המשפחה – ההורים אריקה ושמעון, האח הרן בן ה־16, האחות עדי בת ה־26 והארוס שלה, מאור גרינס בן ה־29 – יוצאים יחד לטיול משפחתי. "התחושה הזו נפלאה. גם לו וגם לנו", הם שמחים. "היו לנו הרבה שאלות לפני המסע לנפאל. אוהד רצה לנסוע. אי־אפשר לעשות משהו כזה בלי שהוא יהיה מוכן אליו בכל המובנים", אומר שמעון על המסע שבשיאו טיפסו לגובה 4,380 מטר על פסגות ההימלאיה. "למזלו וגם למזלנו לא הבנו בדיוק למה אנחנו נכנסים. חשבנו שמדובר במשהו פחות מעצים ואתגרי, והתמודדנו עם משהו שאמנם לא היה פשוט, אבל האדיר את המסע הזה והפך אותו לכל כך מיוחד".
"אני עשיתי את הטיול הזה שלוש פעמים", מכריזה אריקה בנחרצות, וכולם מסתכלים עליה בפליאה. "פעם ראשונה, פעם אחרונה ופעם אחת יותר מדי". כולם מתחילים מיד לצחוק.
בחמשת הימים הראשונים למסע למדו אוהד, שמעון ואריקה ו־19 נכי צה"ל שיצאו אליו להכיר זה את זה וגם את קטמנדו. לאחר מכן יצאו לכיוון דונצ'ה לתחילת טרק האגמים הקפואים. במשך שבעה ימים טיפסו כשבע שעות ביום בממוצע בתוואי שטח קשים. "עלינו מגובה של 1,900 מטר מעל פני הקרקע ועד למרומי האנאפורנה", מתגאה שמעון. "הדרך לא הייתה קלה – לעיתים היו שבילי עיזים צרים ותהום פעורה משמאל ומימין, ולפעמים הלכנו על קצה המצוק. פעם צעדנו בדרך סלולה ולעיתים בדרך סלעית".
בסוף כל יום התארחו באחד הגסט־האוסים בסביבה, וכמה לילות לנו במאהל שדה מאולתר. "בחוץ היה קור של שתיים־שלוש מעלות. היינו בלי מקלחת, בלי מים זורמים, בלי חשמל ורק עם פנסי ראש". ככל שהמסע נמשך, כך הלך וגבר הקושי. "הטיפוס הופך קשה יותר, האוויר דליל יותר והאוכל דל יותר. חוץ ממעט אורז וקטניות לא אכלנו דבר".
בשונה ממסעות אחרים של ישראלים בטיול של אחרי צבא, עמדה בלב המסע דווקא מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין המשתתפים. "ההבנה המיוחדת הזו, לעיתים גם בלי מילים, הייתה מאוד משמעותית להצלחת המסע הזה", מסביר שמעון. "בגלל המורכבות שלו, הייתה סביבנו מעטפת שלמה, שכללה רופאה ופסיכולוג צמוד, וכן מלווים שסייעו בהליכה וסוסים ופרדות, שמי שהתעייף היה יכול לטפס עליהם. בכוחותינו אנו לא היינו מצליחים לעמוד במסע כזה".
אוהד, איך היה לך המסע?
"כיף", הוא עונה וזוקף אגודל.
היה קשה?
"קצת".
אוהד ובני המשפחה בטוחים שהוא עוד יעשה טיול נוסף. "זה ייקח עוד שנה או שנתיים, אבל אין לי ספק שהוא יחלים לגמרי", אומרת האחות עדי. "עכשיו זה קצת כמו טיול שחרור למשתקם. הוא עוד ייצא לראות את העולם".
עדי, ארוסה מאור והאח הרן הצטרפו לבני המשפחה בבנגקוק. "אחרי המסע בנפאל היינו צריכים בעצמנו שיקום לגוף ולנפש", מספרים ההורים. מעיר הבירה התאילנדית הם המשיכו לקוסמוי. "התחושה שאפשר לעשות מה שרוצים מדהימה", הם אומרים. "הרבה זמן לא חווינו כזו חוויה. ואוהד היה מאושר שהוא לא מחויב ללוחות זמנים או לאילוצים אחרים. זו תחושה אמיתית של חופש. אחרי תקופה ארוכה מאוד אנחנו מרשים לו ולעצמנו להתפנק בשינה איכותית, בים, בשמש, עם אוכל טוב ולא מעט מסאז'ים".
אוהד, מה החלום שלך? להיות כמו כולם?
"כן".
"לנו זה נראה טריוויאלי, אבל החלום שלו הוא ללמוד ולרכוש מקצוע ולהיות בזוגיות", עוזרים לו בני המשפחה להתנסח. "הוא בעיקר רוצה להיות כמו כולם".
קשה שלא להתאהב בו. למרות השינוי הדרמטי בחייו, אוהד לא איבד את האופטימיות. "אוהד הוא ילד שמח רוב הזמן, וזה בעיקר בגלל שהוא מקבל את הפציעה שלו ואת ההשלכות שלה", אומר שמעון, ואוהד מרים ידו לאות הסכמה.
זה לא היה כך תמיד. בחצי השנה הראשונה אחרי הפציעה הוא עבר תקופה קשה והשיל 17 ק"ג ממשקלו. חבריו מתארים אותו כעצור, מאופק, שפת הגוף שלו שידרה "אל תיגעו בי". האם אריקה נזכרת: "הוא לא תיקשר בכלל, שכב במיטה כל הזמן והראש שלו היה שמוט. הוא לא חייך אפילו פעם אחת. בלילות הוא לא הצליח לישון, מתסכול או בגלל פוסט־טראומה. לילות שלמים הוא היה שוכב במיטה ובוהה בקירות".
אחרי תקופת האבל על מה שאיבד בשל הפציעה התחיל אוהד אט־אט לחזור לעצמו. עדיין ישנם רגעים שבהם הסבלנות שלו אוזלת. "הוא מביע לפעמים את התסכול והכעס על המצב שהוא נמצא בו ועל זה שלא תמיד מבינים אותו, אבל זה לא קורה הרבה", מסביר שמעון. "רק לעיתים רחוקות. זה לא יהיה נכון להגיד שאין ימים שהוא בדאון או שלא בא לו לצאת מהמיטה".
אוהד, אתה מאמין שתשתקם לגמרי?
"כן", הוא עונה בנחרצות.
מרגע הפציעה עצמו הוא אינו זוכר דבר. "כלום", הוא אומר ומסמן ביד כדי לוודא שהבנתי. הזיכרון האחרון שלו מלפני האסון הוא מחופשת ה"רגילה" שלו, לפני שהוקפץ לקרב בסג'עייה, שבועיים לפני שנפצע. הזיכרון הראשון אחרי הפציעה הוא מהימים הראשונים לאחר שפקח את עיניו. "יום אחד הצגתי לו לוח עם אותיות מגנטיות וביקשתי שיכתוב מי אני. הוא גרר בקושי רב את אותיות הפלסטיק וכתב 'אבא'. לא היה מאושר ממני באותו רגע. זו הייתה תחושה של ניצחון", נזכר שמעון. "זה הרגע שבו הבנו שהוא לא יהיה צמח כל ימי חייו".
השתנית, אוהד?
"כן ולא", הוא עונה, מסמן לאביו לעזור.
"הרבה תכונות נשארו כשהיו", משיב שמעון במקומו. "האופטימיות ואהבת האדם שאפיינו אותו כל כך נותרו מרכיב משמעותי באישיות שלו. תמיד הוא היה אדם שזקוק לחברה ולחברים, ובזה הוא לא השתנה. מה שכן, הוא הפך להיות קצת יותר חששן, קצת יותר זהיר והרבה יותר פגיע. אם בעבר הוא היה קופץ ישר למים בלי להסתכל ימינה ושמאלה, היום הוא תוהה אם כדאי או לא, והיה צריך להשקיע הרבה זמן ואנרגיה כדי לשכנע אותו לעזוב את החוף ולטבול במים".
בסביבתו הקרובה של אוהד סבורים שהדימוי העצמי שלו עדיין לא השתקם. "הפציעה שלו מאוד מוחשית, אפשר לראות אותה", מסבירים ההורים. "יד ימין לא מתפקדת, הכתף שמוטה. ההליכה שלו היא לא הליכה טבעית והסד שברגל גדול ומסורבל. עד לא מזמן אפילו החיוך שלו לא היה סימטרי, והעין הימנית לא הייתה באותה פוזיציה כמו השמאלית. זה משפיע על הדימוי העצמי שלו, למרות כל החיוכים שהוא מפזר לכל עבר".
עד שבועות מספר לפני הפציעה הייתה לאוהד חברה. בחודשים האחרונים מאז שהשתקם זורמות אליו הצעות רבות מבנות שמבקשות לצאת איתו לדייט.
אתה רוצה שתהיה לך זוגיות, חברה?
"לא עכשיו", עונה אוהד בחצי חיוך נבוך.
"אוהד עדיין לא רואה את עצמו שלם והוא לא קיבל את עצמו בכל המובנים", עוזר לו שמעון. "במערכת יחסים כל אחד מבני הזוג צריך להביע את עצמו ולדבר על רגשות ואת זה עדיין קשה לו לעשות".
בינתיים, עד שאוהד יתאהב שוב, מתכוננת המשפחה לחתונה של עדי ומאור: "אני מכיר את אוהד מאז שהוא היה בן שמונה", מספר הארוס מאור. "עדי ואני חברים כבר הרבה מאוד זמן. אוהד הספיק לראות את טבעת האירוסים שקניתי לעדי עוד לפני שנפצע, אבל החלטנו שאנחנו מתחתנים רק כשהוא יעמוד על הרגליים ויוכל לרקוד בחתונה שלנו".
השניים מתכננים להינשא ב־20 ביולי, שנתיים בדיוק אחרי שאוהד נפצע בקרב. "מבחינתו, זה סמל של ניצחון. לראות אותו מחזיק את המוטות של החופה יהיה מרגש מאוד", יודע מאור.
את החג השני של פסח תעשה המשפחה בישראל, ובתחילת השבוע הבא יחזור אוהד לסדר היום הקבוע במחלקת השיקום. אחדים מחבריו לצוות נשארים עוד קצת במזרח.
אתה מתבאס לחזור?
"קצת", אומר אוהד.
נהנית מהטיול?
"כן", הוא עונה ומהנהן כדי לוודא שלא אפרש אותו לא נכון.
אתה מרגיש שניצחת בקרב?
"כן", הוא עונה, ואז משתהה לרגע ובמאמץ אדיר מצליח לומר: "כן. אני. ניצחתי". •
