תיאטרונטו: הפגנה שיוצאת משליטה

כל מה שביומיום אנחנו מעדיפים להעלים ממנו עין היה שם בהייד פארק שקיבל את פני הבאים לפסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד. בכל שנה יוצרים סטודנטים מהחוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים אירוע תיאטרוני תחת נושא אקטואלי משתנה. קבוצות קבוצות הם מציגים ברחבה החיצונית של התיאטרון היהודי-ערבי ביפו פרשנויות משלהם, וריאציות על נושא. התוצאה בדרך כלל בועטת, פרובוקטיבית, לפנים.

השנה מורגשת אולי מכל שנה קודמת הבערה. נושא הפליטים, אלה המוגדרים על פי אמנת האו"ם כנרדפים על רקע גזע, דת, לאום, השקפה פוליטית או השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת, הצית את דמיונם של היוצרים.

"לא נוגלה לעולם ללא אמנות"(צילום: מרב יודילוביץ')

נדמה שהרעיון והפיתוח נבעו מתחושת קרבה והזדהות עם הנושא, שמגלה במידה רבה את פניה היפים פחות של ישראל 2016. "למה מי לא פליט פה, מי?", צעקה המסה האנושית הזו, במה שנראה כמו הפגנה אלימה שיצאה משליטה ובסופו של דבר פוזרה על ידי קול סירנות חזק שהדהד ממערכת הסאונד. תיאטרון מתערבב במציאות.

באחת מפינות הרחבה עומדות שלוש נשים צעירות, דמויות מתוך מחזות של צ'כוב, ונושאות שלטים: "רוצחים אותנו כמו את 'השחף'", כתוב על אחד מהם. בן דמותו של המחזאי פוצח בנאום: "אמרו לי תמיד להתחיל בציטטה, זה עושה רושם יותר תרבותי אז קבלו: 'קאט דה בולשיט'.". נשמע מוכר? "לא נחזור למוסקבה", הוא אומר. "לא!", הן עונות. "לא נוגלה לעולם ללא אמנות ועם סתימת פיות", הוא אומר. "לא!", הן עונות. "לא נפסיק להישמע, לא נהיה פליטים ולא נהיה סרטן במדינה שמוקיעה אותנו. אני אנטון צ'כוב ממוסקבה, מעולם לא עסקתי בפוליטיקה. קראתי גוגול ועוד כתבים של פילוסופים ומשוררים רוסים, ואני לא פחות חשוב ממך".

חסרה יד מכוונת. אלמה דישי(צילום: מרב יודילוביץ')

ספק אם הנמענת, שרת התרבות מירי רגב, היתה נותנת ברכתה למיצג התיאטרוני הזה. יש להניח שלא לזה התכוונה כשדיברה בתכניית הפסטיבל על קידום הפלורליזם והרב תרבותיות ועל הזדמנות לחשוף את הקהל הרחב לקולות חדשים ומגוונים, או במילותיה: "עלינו להוסיף ולתת במה לכל סוגי היצירה והיוצרים, לאפשר לקסמו אל התיאטרון להגיח מנופיו של כל מקום ולגעת בליבו של כל אדם".

קבוצה אחרת במיצג שכותרתו "מכירת חיסול של פליטי מלחמה", שולפת את אמא קוראז', הדמות הבלתי נשכחת מתוך המחזה של ברכט שנושא את שמה, ומתייחס לאלה שניזונים מהמלחמה באשר היא. "מי שאין בו תקווה, אין בו חמלה, אין לו מה להפסיד". נקודה למחשבה.

יש את "פליטות פה", מיצב שבו צופה יחיד מתבקש להתיישב באוהל מראות שבו משתקפת בפניו דמותו מכל כיוון. ברקע סאונד מתוך אירוע אמיתי שהתרחש ברכב הסעות תלמידים, התבטאויות גזעניות של הנהג שמכוונות לתלמידות ממוצא אתיופי.

(צילום: מרב יודילוביץ')

ויש את תמונת הילד המת, בנה של משפחת פליטים שנמלטה בסירת דייג מהתופת בסוריה, שמוטל על חוף הים. מעליה זועקת את זעקת הנרדפים שהעולם הפנה להם עורף, דמות של אמא אוניברסאלית. כל אחד מהמיצגים הוא התנגדות, מראה שמופנית אל הצופה ומולה קשה שלא להשפיל מבט.

ההפקה המטלטלת הזו מקשה על המעבר מרחבת התיאטרון אל האולמות, מתוך ההמון אל עולמו של היחיד, שהוא הלב הפועם של פסטיבל המונודרמה. ובכל זאת לשם כך התכנסנו. זה התחיל עם "יומן", עיבוד בימתי לסיפור מאת אורלי קסטל בלום. אלמה דישי היא דמות גבולית, קורבן של מערכת יחסים מפוקפקת, שמסייעת בטשטוש ראיות לרצח שביצע המאהב אך היא זו שהניעה ככל הנראה. זה סיפור חידתי שבתחילתו מגרה את בלוטת הסקרנות, ובסופו מתברר כאניגמה פרומה שמשאירה את הצופה כשחצי תאוותו בידו.

דישי מצליחה לאחד את פלחי הדמות, שכשלעצמה מעניינת בזכות הסתירות הפנימיות שבה אבל לא מעוררת ולו לרגע אחד אמפתיה או הזדהות שהם הבסיס למונודרמה. אבל למרות הכריזמה התוצאה חורקת. נדמה שחסר פה יד מכוונת שתשבור את המקצב והטונים המונוטוניים והחדגוניים. במילים אחרות: דרושה עין נוספת שתעגל פינות.

(צילום: ז'ראר אלון)

"עדות מהזמן שאחרי", שכתבה, ביימה ומבצעת סנאית בן געש, היא לעומת זאת עבודה שלמה, רב שכבתית ועצמתית. "מסע בזמן דרך הסדקים הלא משויפים אל הרישומים והעקבות שהותירה המלחמה", כך מתמצתת התוכנייה את העבודה הנהדרת הזו, שפותחת צוהר או מפרקת את התחושות של ילדה שאביה מת במלחמה ואמה בוחרת לשתוק את נסיבות התקרית שהביאה למותו. זה לא דומה לשום דבר אחר שראינו סביב השכול, זה נקי מדידקטיות ומקרב אל הצלקת הפרטית של כל אחד מהעדים לתקרית שמסייעים לה לחבר את חוליות הסיפור הנעלם.

בן געש מרתקת בכל מובן – היא עוברת בין בחירותיה של האם אל ההשלכות על הבת וזה קוהרנטי, רציף ועשוי לעילא. הגוף שלה מדבר בכל רגע נתון את הגלים התת קרקעיים של הנפש. אין בה ולו רגע של התיילדות, את הילדה שבה היא יוצרת בעזרת משחק במובן הראשוני של המילה. בקולה של האם היא מבקשת שלא יכפו עליה את המוות, שיתנו לה את החופש לבחור את הזמן להכיר במוות.

העבודה מלווה בעדויות מצולמות קצרות ומדויקות של הלומי קרב, פיונים במלחמה שהפכו בן רגע מנערים לבני אדם שנלחמים על עמל חייהם, מנשים שאיבדו את בעליהן למלחמה. עולם שלם בשישים דקות. "עדות מהזמן שאחרי" היא עבודה רגישה ואינטליגנטית, מעשה תחרה עדינה, בתוך עולם שצועד ברגל גסה על פצעים פתוחים שלא יגלידו.