פשוט תזרקו את הזבל לפח

חופשת החגים הגיעה ועמה התנועה המבורכת של המטיילים והנופשים, ברחובות הערים, בפארקים וביערות, באתרי הטבע והמורשת ובחופי הים, נהנים, מבלים, אוכלים, ממנגלים ומשאירים אחריהם הררי זבל. שקיות, קופסאות שימורים, כלי פלסטיק חד פעמיים, שאריות מזון, ובעצם מה לא? ושלא תתבלבלו, אם הגעתם בבוקר לאתר כל שהוא והכל נקי ומצוחצח, זה לא מפני שאלה שהיו פה לפניכם ניקו, אלא מפני שפועלי הניקיון עבדו קשה בזמן שאתם ישנתם.

התופעה של לכלוך של המרחב הציבורי אינה ייחודית רק לימי החופש, היא למעשה יומיומית. תפקחו את העיניים לרגע ותראו איך הרחובות שלנו מלוכלכים, איך המדרכות מלאות בבדלי סיגריות, בניירות, בשאריות מזון, בכל מה שתרצו. איך על הכיסאות בתיאטרון מודבקים מסטיקים בכל מני נקודות מסתוריות. איך מסביב לפחי הזבל ברחוב או ליד הבית הפסולת חוגגת והמדרכות מלוכלכות ודביקות, ולרוב לא מפני שהפח מלא. ושלא נדבר על כל פינה פנויה בין הבתים או בקצה הפארק שהופכת לאתר פסולת מאולתר.

אמצעי התקשורת חוגגים על הנושא בכל חג, ממהרים לתעד את הישראלי המכוער, להציג את מדד הפסולת ולהמשיך הלאה. אבל גם בימים שבשגרה, אחת התלונות הנפוצות של אזרחי ישראל למוקדי הרשויות המקומיות היא בנוגע ללכלוך שמתגלגל ברחובות. הרשויות המקומיות מוציאות גם חלק ניכר מהתקציב שלהן, כלומר מהארנונה שאנחנו משלמים, על ניקיון של המרחב הציבורי. אבל במקום להסתכל על עצמנו ולזרוק את הזבל בפח, אנחנו מתלוננים על ראש העיר שלא דואג לנקות את הרחובות. לפעמים אתה שומע את כולם מסביב מתלוננים ושואל את עצמך אם כולם בסדר אז מי מלכלך? אולי ראש העיר הוא זה שנוסע כל היום וכל הלילה וזורק פסולת בכל מקום?

אשפה שהשאירו מטיילים בגליל העליון(צילום: המועצה האזורית גליל עליון)

אז נניח שאתם לא זורקים פסולת ברבים, אבל בטח לא תצטרכו להתאמץ בכדי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו הולך ברחוב וזורק פסולת או מפצח גרעינים ומשליך את הקליפות? ומה עם מישהו שנוסע ברכב וזורק את הזבל מהחלון? ומי שמנקה את הבית או החצר וגורף את כל המים והלכלוך לרחוב? אפשר להיזכר גם בטיול לאירופה או ליפן, ולהתמוגג על הרחובות המצוחצחים שראיתם שם, אבל תופעת הלכלוך במרחב הציבורי אינה נחלתה של מדינת ישראל בלבד, למרות שאנחנו בהחלט מככבים ברשימה ולרעה.

היא נעוצה בסיבות רבות, אבל בעיקר בתרבות ובהרגלים מגונים. התפיסה הרווחת של מרבית הישראלים היא שהאחריות שלהם על ניקיון ועל הפסולת שהם מייצרים נגמרת ברגע שחצו את סף הבית, ושהעירייה, רשות הפארק או מארגני אירוע זה או אחר הם אלה שאחראים לניקיון מחוץ לבית. הרי אנחנו משלמים וביוקר, אז שינקו. תפיסה זו היא גם זו שהביאה אותנו למצב המקומם בו כ-80% מהפסולת בישראל עדין מוטמנת באדמה ולא מופרדת וממוחזרת. אף אחד לא רוצה להתעסק בזבל בבית, להפריד או למחזר, אם יש מישהו אחר שיעשה את זה במקומו.

גם הפתרונות לטיפול בפסולת המושלכת ברחובות רבים ומגוונים, כאשר בראש ובראשונה חשוב לשים

 את הנושא שוב ושוב על השולחן במערכת החינוך. אבל במקרה של השלכת פסולת ברבים הפתרון העיקרי הוא אכיפה. אכיפה בלתי מתפשרת, כזאת שלא משתמעת לשתי פנים. פעם היתה לנו אכיפה אזרחית יעילה, אזרחים טובים או נאמני ניקיון שהיו מעירים לנו בחיוך על הפסולת שזה עתה "שמטנו מידינו בטעות" ואנחנו היינו מורידים את העיניים ומרימים את הפסולת לפח. היום החליפו אותם המראות בטלוויזיה ומחוזות השיימינג ברשת, אבל נדמה שאנחנו יותר מדברים על הלכלוך ופחות עושים. הסמכות ולא רק האחריות בנוגע לניקיון במרחב הציבורי היא בידי הרשויות. רשויות מקומיות ולאומיות צריכות להציב תשתיות מתאימות לאיסוף פסולת אך גם להעמיד מערך אכיפה יעיל, כלומר לפתוח את האפשרויות ולשרטט את הגבולות. במקום להשקיע סכומים ניכרים במנקים, אפשר להשקיע בפקחים, ואם הציבור זורק אז שהציבור יישלם.