זיכרון צילומי: אמנים חוזרים לרגעי מלחמה

אמני ישראל נכחו מראשית ימי המדינה בשדות הקרב, מלווים את החיילים בשטח, מכתתים רגליים ממוצב למוצב ומבסיס לבסיס. הם היו שם גם בערים ובישובים, מאלתרים הופעות במקלטים שהפכו לבית זמני לאזרחים שמצאו את עצמם בחזית. תחת אש או ברגעי הפוגה רגעית, בכל פעם שנקראו לדגל, לנגד העיניים עמדה המשימה: לחזק את הכוחות, להרים את המורל, להציע פסק זמן והסחת דעת מהרוחות הרעות שרוחשות סביב. לכל אחד מהם יש את הרגע ההוא, זה שנחרט בזיכרון וממשיך ללוות לאורך השנים. פרויקט מיוחד ליום הזיכרון.

"אני ליצן רחוב שנגזר עליו, אפילו בימים קשים ובנושאים מקודשים, להיות מחוייך. מכאן שהזיכרון הטראומתי שלי מהצבא נחרט במהלך מופע מול חיילי כוחותינו, מה שלימים ייקרא: 'ערב חד פעמי'. גידי גוב, מוני מושונוב, יוני רכטר, שלמה ידוב ואני באוהל מאולתר בעיירה הפסטורלית מרג' עיון. מלחמת לבנון הראשונה. אני מלווה באקורדיון את גידי ששר את 'שקיעה נוגה', ומיד אחרי זה עולה לבמה בדמותו של יאצק.

'חברהל'ך, איזו מדינה הקמנו פה. התחלנו מכלום והגענו לשומדבר', אני אומר, ולא מספיק לסיים את המשפט כשמכל כיוון אפשרי נפתחת עלינו אש פלנגות. בשביל אנשים שלא רגילים לקרב זו היתה בהלה נוראית. השתטחתי על הארץ והתחבאתי מאחורי האקורדיון. כדור טועה מאד שרט את האקורדיון ב-Fa של הדו רה מי. זה היה בעצם האקורדיון שהציל את חיי ומאז יש ביננו ברית דמים.

ליאור וישינסקי ז"ל

זה היה הקרב ההירואי והדרמטי שבו השתתפתי, אבל האמת, שהימים האלה – יום הזיכרון והעצמאות – מעלים אסוציאציה לרגע משמעותי שאותי מאד ריגש. הופעתי בהצגה עם שלמה וישינסקי, כשלאחריה הטלפון שלו צלצל ועל הקו מישהו מהצבא הודיע לו: 'חיסלנו את המחבל שירה את הטיל שהרג את הבן שלך באסון המנהרה'. הם שאלו אם הוא שמח ווישי ענה: 'לא. עצוב לי על אמא שלו'. זו היתה תגובת הבטן שלו ואני זוכר את זה כרגע מכונן".  

"זמרים, שחקנים ואמנים ככלל מאד לא אוהבים שגונבים להם את ההצגה ולא חשוב באיזו סיטואציה מדובר – הופעה בפני חיילים, זמן מלחמה, איך שלא נהפוך בזה, התסכול שם. זו היתה מלחמת יום כיפור. הופעתי בפני קבוצת חיילים. אנחנו שם, בשטח, לא הרחק מקהיר, והם מבקשים שאשיר את 'מעל פסגת הר הצופים'. שרתי ופתאום, בלי הודעה מוקדמת, כאיש אחד, הם קמים ובורחים.

"כאיש אחד הם רצו, השאירו אותי לבד עם המיקרופון. האמת - נעלבתי"

עזבו אותי עם המיקרופון ביד. האמת – נפגעתי. חשבתי, אם זה פגז או מטוס שנוחת עלינו ככה פתאום, שלפחות חייל אחד ייקח אותי ביד ויברח איתי. נשארתי שם לבד, אני והגנרטור. מזל שלא צילמו את הפנים שלי באותו המעמד, זה היה חתיכת מראה.

מאחורי הדיונה אני מבחין בקומנדקר. הדלת נפתחת ומהקומנדקר יורד הרב גורן ובידו שני תרמילים ובתוכם ספרוני תהלים קטנים. החיילים עטו עליו. כל אחד מהם לקח כמה שיותר ספרונים ומילא את הכיסים. אני לא חושב שיש דרך טובה יותר לתאר את התחושה של הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור.

"גם אני לקחתי כמה ספרים קטנים". יהורם גאון(צילום: יח"צ)

לא היה שם חרדי, דתי או חובש כיפה אחד ובכל זאת. זו היתה התחושה של ראשית המלחמה. כשהבנתי מי השחקן שמתחרה בי, זה היושב מעל פסגת הר הצופים, התחלתי גם אני ללכת לכיוון שלהם. גם אני לקחתי כמה ספרים קטנים ומלאתי את הכיסים, כי גם אני פחדתי מהאזור, מהמעמד, מהמצב. אי אפשר לתאר את תחושת הימים הראשונים של המלחמה, את חוסר הוודאות, הפחד האימה, את הנתק המוחלט של החיילים בחזית ואת אי הידיעה מה קורה מאחור, בבית. זו תמונה שנחרטה בזכרוני".

"בלהקת הנח"ל זה היה ברור. איפה שהם יהיו אנחנו גם נהיה - לפני הקרב או אחריו. זה היה התפקיד. זה היה בסיני שהבנו את גודל התפקיד. שם בפעם הראשונה קיבלנו אישור לכך שהעבודה שלנו נחוצה, ולא כלוקסוס, כבידור או כלפתן שלאחר הארוחה. אירוע רדף אירוע. היינו בהופעה באחד מיישובי הנגב המערבי ומרחוק שמענו פיצוצים. המשכנו בשלנו.

כשהסתיימה ההופעה, קראו לי לטלפון. על הקו היה מפקד הנח"ל. הוא אמר: 'היה קרב קשה. יש הרוגים. קח את הלהקה ותרימו להם את המורל'. לא נקראנו לשמח, אלא לעודד. לא היתה שאלה, נסענו. הכוח ספג חמישה הרוגים והחיילים שחזרו היו במצב קשה. ישבנו שם ולא ידענו מה לעשות. איך מרימים את המורל? אמרתי לגבי עמרני: תשיר את 'הוא לא ידע את שמה'. הוא שר. היה שקט מוחלט ואז לאט לאט הם הצטרפו לפזמון החוזר.

בסיני הבאנו: העבודה שלנו נחוצה לא כלוקסוס או כבידור

כולם בכו. הם, שחזרו מהקרב, ואנחנו. ככה שיר ועוד שיר, ובארבע בבוקר הם רקדו איתנו. קוּקְלַה, שהיה אז בצנחנים, אמר לי: 'וואלה טוב שהלכת ללהקת הנח"ל אחרי הכל. לא ראיתי דבר כזה'. אני, הרי הייתי אמור לצאת לקורס מ"כים ומצאתי את עצמי בנח"ל.

זו היתה מלחמה קשה. אחר כך ביקשו שניסע לעודד את הגדוד של ברן, שבגלל טעות נוראה דפק פלוגה משלנו. קיבלתי הודעה דחופה מגנדי שאמר: 'סעו'. הגענו לפתח המיתלה בחצות. הם היו במצב נורא. ברן אמר: 'טוב שבאתם. לא יודע מה אפשר לעשות, אבל תנסו'. זה היה אחד הדברים הכי הקשים שעברנו. אנשים היו שבורים. הרגישו תחושות אשם. עשינו את זה יום אחרי יום.

המסע בדרכים היה קשה. הדרך הארורה הזו, אני יכול לראות את המראות גם עכשיו. כל כך הרבה הרוגים. גופות של חיילים מצריים שנערמו בדרך והריח שעמד באוויר, ריח מלחמה. ביום השני או השלישי כבר הכרנו את הגופות. היינו עושים את הדרך בשתיקה. ואז, אחרי שאתה צולח את הדרך איכשהו ויורד מהקומנדקר, אתה נדרש להצחיק ולשיר. עברנו את הימים האלה כמו בעבודת קודש – ממחלקה למחלקה. חמש-שש הופעות ביום. זה היה בית ספר בשבילנו. למדנו לא לפחד. למדנו שאם שולחים אותנו להרים את המורל, זה מה שצריך לעשות וזה אפשרי.

יבגניה דודינה: על ישראליות ודפיקה בדלת

"חודש אחרי שעליתי לישראל התחילו ליפול עלינו סקאדים. אפשר לומר שהתחלתי את הישראליות שלי במלחמה. אבל אז לא היה בי פחד. כולם סביבי היו בפאניקה, אבל אני הרגשתי שהמקום הזה מוגן, שאלוהים מגן עלינו. זה היה יותר כמו סרט מלחמה ממלחמה אמיתית. עם השנים הכל השתנה. כשזה שלך, זה כואב יותר. ואין זיכרון כואב או חזק יותר מהרגע הזה שבו הודיעו לנו על הפציעה של גור, הבן של אבי, בעלי.

התעוררתי בבוקר ואמא אמרה: "היו שני חיילים. דפקו בדלת. שאלו איפה אבי. אמרתי: בתיאטרון. הם הלכו". היא לא הבינה, אבל אני ידעתי מיד במה מדובר. אין יותר קשה מהרגע הזה שהופך לך ברגע את החיים. זה מעניין, הקו שמחבר בין המלחמות, למקום, לבינך.

תמיד שאלו אותי בראיונות אם אני מרגישה ישראלית. תמיד שאלתי בחזרה: "ומה זה בשבילך להיות ישראלי?". אף אחד לא באמת עצר לענות לי על השאלה הזו ברצינות. כשהוזמנתי להדליק את המשואה ביום העצמאות אמרו: 'עכשיו את ישראלית'. זה מילא אותי בגאווה, אבל האמת שרק אחרי שגור נפצע הרגשתי שזה הרגע, שעכשיו אחרי ששילמתי את המחיר, אני ישראלית.

אני זוכרת שנסענו לבקר אותו בבית החולים רמב"ם בחיפה. זו היתה הפעם הראשונה שבה תפסה אותי אזעקה מחוץ לבית, במרחב פתוח. אנחנו ברחוב. האוטו רחוק. חשופים לגמרי. יש רק קיר להידבק אליו. זה משתק. אין לאן לברוח. זה היה רגע שלא אשכח".

"מלחמת יום כיפור. הגענו לרמת דוד בלילה ואפשר היה להרגיש את המתח באוויר. זוריק, מפקד הבסיס, קיבל את פנינו. זו היתה מלחמה איומה, הסורים לא הפסיקו להפגיז ולא היינו ערוכים לזה. חיל האוויר ספג אבידות קשות. ארבעה מטוסים הוזנקו. אחד חזר. עשיתי את 'בוטיק השקרים' עם דמעות בעיניים, אבל על אף האווירה הקשה, זה היה ערב משמח. אתה עושה מזה צחוק. מברך אותם תוך כדי הופעה ומבקש שיחזרו בשלום. רבים לא חזרו.

הערב נמשך אל תוך הלילה. זוריק ישב איתנו, אכלנו, שתינו, צחקנו לילה שלם, אבל הוא היה חסר מנוחה וטרוד מאד. למחרת הייתי צריך להופיע בביר גפגפה. יצאנו מהבסיס בטיסה. ישבתי בתא הטייס ואז בקשר שמעתי שהמטוס של זוריק התרסק באגם המר.

"זוריק היה אגדה. הערצתי אותו"

הערצתי אותו. זו היתה מכה קשה. ככה בקשר. אחרי לילה שלם ביחד. אהבתי אותו אהבת נפש. הוא היה אגדה חיה, גיבור. נחתנו והמשכנו למוצב הבא. אתה לא נעצר. אי אפשר.

מדברים על אמנים בזמן מלחמה במושגים של 'משימה' או 'תפקיד', אבל בעיניי זו זכות. זו היתה זכות גדולה שנפלה בחלקי להיות שם, וגם היום אני נענה לכל קריאה. חיילי צה"ל הם כמו הילדים שלי ויש בי אהבה גדולה מאד לצבא. לשמור על מצב הרוח, לשמח ולשמוח בעיקר בזמנים קשים, זה לא רק חשוב אלא הכרחי".

"קיץ של "צוק איתן", תרבות לישראל מצלצלים לאמנים ומבקשים שנבוא לעזור. אני לוקחת את עצמי, נכנסת לוואן ופשוט נוסעת. מישוב לישוב. ממקלט למקלט. מזיקים לרוחמה, מרוחמה לנחל עוז ולבאר שבע. עוד מקלט ועוד מקלט. ואז אנחנו עוצרים בנחל עוז. מקלט קטן ומקסים שבו אני מוצאת אנשים שפשוט רוצים לשמוח, רוצים לשיר. הם מבקשים: "תשמחי אותנו, תני לנו מהאנרגיות שלך".

אני נכנסת לוואן ופשוט נוסעת

אני מוצאת את עצמי חוגגת, מחזקת ויוצאת יותר מחוזקת. ופתאום אני לא פוחדת מכלום, לא כי אני כזאת אמיצה, אלא כי המוזיקה מקרבת ביננו, קרובה ללב. יום למחרת התפרסמה הידיעה שנחל עוז ספג התקפת מחבלים שיצאו מתוך האדמה. לבי נחמץ. אחרי המלחמה הם כתבו לי: 'נתת לנו הרגשה שחושבים עלינו. נתת כל כך הרבה שמחה ואהבה'. מה יותר מזה?".

"בשבוע הראשון של מלחמת יום כיפור לקחתי את האקורדיון והגעתי איכשהו לצפת, ומשם שולחים את האמנים לשדה האש, שם אני מופיע עם האקורדיון בפני חיילים. אלה היו הימים הראשונים של המלחמה. אני אפילו לא יודע איפה זה היה מעבר לכך שזה היה ברמת הגולן - לא היה שם ירוק, אלא טרשים וגבעות חשופות, ואני מופיע בפני חיילים עם האקורדיון ופתאום מישהו צועק: "מיג מיג", וכולם מתחילים לרוץ. הם קמו באמצע המופע והתחילו לרוץ, ואני מוצא את עצמי מנגן מתוך ריצה, ומפסיק לנגן ורץ עם האקורדיון שרוקד לי על הבטן. אני מתכופף בתוך השוחה ביחד עם החיילים, ואז שמענו את ההפצצה שנפלה כמה מטרים משם, וזה היה מפחיד וחזק. אחר כך הייתי צריך הפסקה. ביקשתי שיחזירו אותי לצפת.

חזרתי לצפת ליום של הפוגה כדי לאחסן את כל החוויה הזו באיזה תא אפרורי במוח וכדי להיות מסוגל להמשיך. זו היתה חוויה חזקה מאד מהמלחמה וזה זיכרון שחי איתך. אני חי עם זה עד היום. אני זוכר את הרגעים האלה ומצטמרר מזה כל פעם מחדש. זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי פחד באופן כל כך ממשי. זה ממש שרט את הנפש.

"אני זוכר את הרגעים האלה ומצטמרר. זה זיכרון שחי איתך"(מתוך הווידאו)

האירוע הזה היה לפני שהודיעו לי שאחי נפל, לפני שהופעתי עם מתי כספי ברמת הגולן. זה היה ממש בימים הראשונים של המלחמה. יום כיפור, אני חושב, היתה המלחמה הכי טראומטית שהיתה, אם אפשר לומר כזה דבר, כי כל מלחמה היא סוג של טראומה, אבל ביום כיפור חטפנו סוג של עונש על שאננות ויוהרה. לאורך השנים, בכל פעם שלצערי פורצת מלחמה זה מה שיש לי לעשות, זה תפקידי זו חובתי הלאומית וייעודי. זה מגיע עד ליצירה גם כשאני מלחין וכותב ההקדשה שלי היא לעם הזה וללוחמים, ולכל המילים הגדולות האלה. ברגעים כאלה אתה אידיבידואל בתוך כלל ויש לזה כוח".

"חצי משירותי הצבאי עבר עלי בקיבוץ ניר אליהו, בטיפול בילדים, בגיהוץ כותנות ובנסיונות כתיבה. ואז ביקשתי העברה לבסיס צבאי כדי לטעום טעם של מדים וצבא אמיתי. נשלחתי – בלי שום הכשרה – לבסיס הצבאי בקסטינה, להיות מזכירתו של סגן אלוף אשל, קצין קשר גייסות שריון. לא היה לי מושג בניהול משרד, לא ידעתי להדפיס במכונת כתיבה ולא היתה לי שום מודעות לסודיות צבאית. השארתי מסמכים של 'סודי בהחלט' על השולחן ויצאתי להפסקות צהריים.

מספר חודשים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים. אחרי מחיקת חיל האוויר המצרי נשמעה ברשת הקריאה 'סדין אדום' (מפיו של מי שהיה אז החבר שלי, האלחוטן של האלוף טל) והטנקים יצאו לדרך. אני שומעת היום בתיעוב אנשי צבא המדברים על אהבתם לקרבות. אבל משהו מההתרגשות הזאת, התשוקה לשעוט קדימה אחרי חודשים של המתנה, משהו מזה אחז גם בי אז. היינו שלוש חיילות שהדרימו מיד אחרי הטנקים. שהינו כמה ימים במחנה צבאי של חיל האוויר המצרי. בגלויות ששלחתי הביתה סיפרתי שאני רוכבת במחנה על אופניים. באלבום שלי יש צילום של קבוצת חיילים ואני ביניהם עומדים על כנף של מטוס מצרי מקורקע.

הרגע של המלחמה שלי הוא הרגע בו נכנסתי לחדר במגורי הקצינים במחנה. נראה היה שמישהו עזב בבהלה לפני שעה קלה ולא הספיק לקחת איתו דבר: לא את המדים התלויים על קולב, לא את הספר והדפים הכתובים, כנראה מכתבים, שהיו מונחים על השולחן, לא את המזכרות הקטנות שעל אדן החלון, ולא את הצילומים שעל הקיר וביניהם צילום של אשה וילד קטן, כנראה אשתו ובנו של בעל החדר. אני זוכרת את השניה של ההלם מול הצילומים: הנה פרצופו של האויב. בתוך ההרס שמסביב, היתה בחדר חמימות של בית. בתוך הרעש זה היה רגע שקט, עצוב ומטלטל. יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת".