שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "יש הבדל ענק בין השואה היהודית לארמנית"

    עניין מחודש בשורשיו הארמניים, הביא את הבמאי אטום אגויאן ליצור את הדרמה "אני זוכר" על צייד נאצים קשיש. בראיון הוא מדבר על ההבדלים בין גורלם של הארמנים והיהודים במאה ה-20, וגם על העיסוק בשואה: "אני חושב שתמיד נהיה מסוקרנים ממכונת ההרג הנאצית"

     

    הבמאי הקנדי יליד קהיר אטום אגויאן ("אררט", "המתיקות שאחרי"), צאצא של יתומים וניצולים של השואה הארמנית, מרבה בעשור האחרון לחטט בשורשים שלו, לנבור בפצעים, להעלות באוב את זכר אבותיו וקרוביו שנטבחו על ידי הטורקים, להתמודד עם זהותו. בסרטיו, אגויאן עוסק בין היתר בתמות של זהות וזיכרון, אמת ושקרים (לא בכדי אחד מהם נקרא "כשהאמת משקרת"), הכחשה ותוצאותיה.

     

    לאור זאת, לא מפתיע שהוא מצא עצמו מרותק לתסריט של "אני זוכר", שכתב בנג'מין אוגוסט על מקס (מרטין לנדאו) צייד נאצים מקשיש, החי בבית-אבות בארה"ב המשגר את חברו - ניצול שואה אף הוא, הסובל מדמנציה, וזכרונו מתעתע בו, להרוג קצין נאצי, ששיגר את משפחותיהם למשרפות של אושוויץ.

     

    כריסטופר פלאמר ב"אני זוכר" ()
    כריסטופר פלאמר ב"אני זוכר"

    "זהו התסריט הראשון שבנג'מין כותב והסיפור האישי שלו מדהים", אמר אגויאן כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל מרקש. "בנג'מין חי בווייטנאם כמה שנים, התחתן עם מקומית ולימד אנגלית. כשבנג'מין חזר לאמריקה, הוא הופתע לגלות עד כמה שכחו ממלחמת וייטנאם, וכמה היסטוריה תרבותית היא קצרת טווח. ואחרי מחשבה על הרקע היהודי שלו, בנג'מין עלה על האלגוריה שמוצגת בסרט. וזה סיפור מקורי לחלוטין, יוצא מגדר הרגיל, שונה מכל מה שנתקלתי בו אי פעם".

     

    אגויאן. חוזר לשורשים (צילום: Getty Images) ()
    אגויאן. חוזר לשורשים (צילום: Getty Images)

    סרטו "אני זוכר" שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, מגיע אלינו עכשיו, להקרנות בבתי הקולנוע, לרגל יום השואה והגבורה. "אין בסרט שלי פלאשבקים. הוא מסופר לחלוטין בהווה. אין רגע שבו אנחנו מנסים לשחזר את ההיסטוריה, מלבד איך שהיא קיימת בזיכרונותיהם של האנשים. השואה היהודית היא נושא קל לניצול, וראינו כל כך הרבה גישות שונות לשואה, אבל הגישה של 'אני זוכר' שונה מאוד. היא שונה מאחר והיא מסופרת בהווה ומראה מה הם המשקעים שנותרו בהווה".

     

    "אני חושב שתמיד נהיה מסוקרנים ממכונת ההרג הנאצית, כי היא צמחה מתוך המדינה האירופאית המפותחת ביותר שיכולה להיות. מהתרבות הגבוהה ביותר, מארצם של שילר וגתה - איך זה היה אפשרי? זה יהיה מרתק תמיד. וכארמני, מדהים אותי שמי שביצע את הפשע הנוראי הזה, הודה בזה מיד - אין שאלה מה היה".

     

     

     (באדיבות סרטי יונייטד קינג) (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

    אגויאן סבור "שיש הבדל אחד ענק בין השואה היהודית לארמנית: האנטישמיות היא תופעה אוניברסלית. ארצות שונות היו מעורבות בשואה. הסיטואציה הארמנית התרחשה לעומת זאת בארץ אחת: בטורקיה. יחד עם זאת, היחסים בין הטורקים והארמנים די דומים ליחסים בין היהודים והגרמנים בגרמניה: הארמנים היו מאד מעורבים בחברה הטורקית ונמצאו בעמדות כוח, דבר שעורר קנאה".

     

    השאלה המתבקשת היא האם רצית להגיד ב"אני זוכר" משהו גם על שואת הארמנים?

    "העובדה שעברו מאה שנה מאז רצח העם בארמניה, והעובדה שעשיתי סרט שקרוי 'אני זוכר' בוודאי מהדהדת. אבל הסרט אינו על רצח העם בארמניה, אלא על הסיפור האחרון שאתה יכול לספר על השואה, בעוד הניצולים והפושעים עדיין בחיים. עבורי זה הייחוד בסרט. תוך חמש שנים ייהפך הסרט הזה לסרט תקופתי".

     

    "מה הכי מושך בסיפור הזה? בדרך כלל כשאתה רואה סרטים עם ניצולי שואה מבוגרים הם עוסקים בפיוס, בהשלמה. אבל השואה עדיין מכעיסה כל כך. היא עדיין מייצרת כל כך הרבה תחושות של זעם. וזה מה שהסיפור של 'אני זוכר' מספר לנו. שעדיין מחפשים צדק. למרבה הצער, את רוב האנשים כבר לא ניתן להעמיד למשפט, כי אין להם את היכולת לעבור את התהליך. אז מה משמעותו של צדק? מה זה אומר לחפש אחר מידה מסוימת של פיוס?".

     

    אגויאן עם קאסט "אני זוכר" בפסטיבל ונציה (צילום: Getty Images) (צילום: Getty Images)
    אגויאן עם קאסט "אני זוכר" בפסטיבל ונציה(צילום: Getty Images)

    הסרט גם עוסק באובדן זיכרון

    "אנחנו מאבדים זיכרונות של אירועים היסטוריים. אנחנו מוצפים בכל כך הרבה נרטיבים של אלימות שאנחנו נוטים לשכוח מה המכאניקות של העניין, איך זה אפשרי ליצור רצח עם ממוסד. מה זה אומר וממה צריך להיזהר. עד כמה קל להפוך פלח באוכלוסייה לאבסטרקטי, איך אפשר לקרבן, איך אפשר ליצור מכונות הרג מזוויעות.

     

    "אלה דברים שאנחנו רואים שחוזרים, אבל אנחנו אף פעם לא מרגישים כאילו פתרנו את הסוגיה. אני חושב שכשאתה מוצא דרך ייחודית לספר את זה, שמציגה את העניין באופן שונה, היא יוצרת תחושת דחיפות מחודשת. במיוחד בסרט הזה, כי כפי שאמרתי - אנחנו עומדים אל מול הניצולים והפושעים האחרונים, ואנחנו רואים את זה מפרספקטיבה יוצאת דופן. עדיין קיימת תחושה של דחיפות וזעם".

    זה היה קשה לשכנע את סטופר פלאמר להופיע בסרט?

    "כריסטופר בררן מאוד לגבי מה שהוא עושה. עבדתי אתו בעבר, ונשארתי אתו בקשר. אני מעריץ גדול של עבודת התיאטרון שלו, אז הלכתי לראות אותו משחק על הבמה. כשהוא קרא את התסריט של 'אני זוכר' , הוא הבין כמה ייחודי התפקיד הזה ופינה לעצמו זמן להקדיש לפרויקט. למזלי הוא הסכים, כי רק הוא יכול לשחק אותו".

     

    אגב, מה חשבת על הסרט "הבן של שאול"?

    "זהו סרט גאוני, ואחרי שאתה צופה בו, כל מה שחשבת נזרק מהחלון, כי הוא עשוי כל כך טוב. ואתה רואה שם דמות של שאול הזונדרקומנדו, שלא ראית לפני. זהו סרט מבריק וחדשני, שמשמר את השיח סביב השואה".

     

    במהלך הקריירה העשירה שלו, אגויאן, 55, עוסק בנושאים רבים נוספים: מציצנות וניצול מיני, בדידות ואובדן, הפרעות מוסריות וחיים בשוליים, אינטימיות מול חשיפה, השתקפויות ומסכים. אין ספק שרגע השיא של הקריירה שלו היה "המתיקות שאחרי" (1997), שעסק בהשלכות של תאונת אוטובוס טראגית על חיי עיירה קנדית קטנה. הסרט זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן והיה מועמד לשני אוסקרים (בימוי ותסריט מעובד).

    "כשהייתי מועמד לאוסקר, זו הייתה אותה השנה בה ג'יימס קמרון היה מועמד עבור 'טיטניק' ובתקשורת הקנדית דיווחו ש'שני יוצרים קנדים מועמדים' וזה היה מוזר מאוד. חשבתי לעצמי: וואו, מדובר שני סיפורים שונים לגמרי – קמרון גדל בעיירה קטנה באונוטריו, ואני נולדתי במצרים. הוא עושה את שוברי הקופות הגדולים בהיסטוריה ואני עושה סרט על תאונת אוטובוס באגם'. בארוחת הצהריים שאורגנה עבור המועמדים, קמרון ניגש אליי ואמר: 'זה מצחיק ששנינו יוצרים קנדיים ושנינו עשינו את אותו הסרט'. שאלתי אותו למה הוא התכוון והוא אמר, 'שנינו עשינו סרט על אובייקט מתכתי גדול שמתנגש בקרח', אז אמרתי לו שהוא צודק".

     

    בשנים האחרונות, אגויאן ביים אופרות אחדות, ומצד שני חווה אכזבות קולנועיות, כולל שריקות בוז וביקורות קטלניות לסרטו "שבוייה", שהוצג בפסטיבל קאן 2014. אגויאן הפגוע טוען שהמבקרים לא הבינו את הסרט.

     

    יש לך חוש הומור מצוין. איך זה שאף פעם לא עשית קומדיה?

    "אני אוהב לצחוק, אבל העניין בסרט הוא שכשאתה צריך להכין אותו, אתה צריך לחזור עליו ואתה צריך להסביר אותו לאנשים - אז הוא מאבד מההומור שלו. אני עושה בדיחות בספונטניות, אז אני חושב שאם אעשה קומדיה אני אעשה משהו בקטן ובספונטניות. אני כותב עכשיו קומדיה, אבל אני לא יכול עדיין לגלות במה מדובר."

     

    בכל זאת?

    "אני גם עובד על פרויקט מדע בדיוני. זהו עוד ז'אנר שעוד לא חקרתי. אולי אעשה סדרה על-פי ספר מסוים שמעניין אותי. הוא בוחן את ההיסטוריה של האינטליגנציה המלאכותית, אבל מנקודת המבט של מי שפיתח אותה. זו נקודת מבט מעניינת מאוד. אני חושב שזה התחום הבא שנתמודד אתו - ההתפתחות בבינה מלאכותית, שפתאום יוצרת ישויות עם מוחות הרבה יותר מתקדמים ובעלי יכולת התאמה משלנו. וזה מעלה סוגיות פוליטיות רבות."

     

    אם כבר פוליטיקה, אנחנו חייבים לדבר על המצב בעולם היום

    "הגעתי למרקש בראש משלחת גדולה של קולנוענים ושחקנים מקנדה, זמן קצר אחרי הפיגועים בפריז, והאיומים של דאעש לפגע בפסטיבל. אז כראש המשלחת, קיבלתי כמה שיחות מחברים במשלחת ששאלו אותי האם זה בטוח לנסוע למרוקו. אמרתי להם: 'תקשיבו. הדבר הכי גרוע שנוכל לעשות הוא לפחד. הדבר הכי גרוע שנוכל לעשות הוא להראות שהמצב משפיע עלינו'.

    כמובן שפיגועי הטרור שינו את העולם שלנו באופן מהותי, כמובן שכולנו מבועתים מהאקראיות והברוטאליות של המתקפות הללו - אבל לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים תרבות ולאפשר לזה למנוע מאירוע כמו פסטיבל מרקש לקרות - זו תבוסה. אני לא אומר שאתם חייבים לבוא, אבל אני אומר שעליכם להיות מודעים. ההצהרה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת היא לתמוך בפסטיבל כזה".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Getty Images
    אגויאן. מחפש צדק
    צילום: Getty Images
    לאתר ההטבות
    מומלצים