שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשהדור השלישי לשואה צופה בהצגה ביידיש
    תיאטרון היידישפיל ממלא תפקיד חשוב בישראל של היום: הוא מייצר פניני תרבות שנאבקת לא לגווע. אורין ויינברג ראתה את ההצגה "געבירטיג" בערב שכולו מחווה לתרבות היידיש, וגילתה עושר רוחני שאסור שיישכח

    הוא בדיוק עשה מנוי לתיאטרון היידישפיל כדי לתת מענה לכמיהתו הגדולה לשפת היידיש. שנים לפני כן, כך סיפר, איבד את כל משפחתו בשואה. "נעים מאוד, אריה", הציג עצמו הקשיש שהתיישב לידי באולם תיאטרון צוותא, ומאותו הרגע הפך לבן זוגי הרשמי למשך השעתיים הבאות. 28 הוא בדיוק ההפך מ-82, לא? אולי זה יכול לעבוד. האולם מלא לחלוטין, כמעט מתפקע מרוב אכלוס. כולם נוהרים לטקס יום השואה של תיאטרון היידישפיל, שלאחריו תעלה ההצגה "געבירטיג" מאת יהושע סובול.

     

    "תראי מה זה, אין מקום באולם. כנראה כולם יודעים מי זה געבירטיג", אמר אריה שבע רצון. ואני תהיתי אם כיתה ח'3 שנכנסה לפני כן בטור נמנית על מקימי מועדון המעריצים של געבירטיג. בעצם, גם לי אין מושג מי הוא. למעשה, מביך להודות, עד זמן קצר לפני ההצגה הייתי בטוחה ש"געבירטיג" פירושו מעין אדון מכובד, או שלכל היותר זהו שמה של עיירה בפולין.

    הדמויות של געבירטיג (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    הדמויות של געבירטיג(צילום: יח"צ)

    עד תום ההצגה כבר יכולתי לדקלם בעל פה לפחות שניים משיריו של המשורר מרדכי געבירטיג, מי שכתב, בין יצירות רבות נוספות, את השיר "שריפה, אחים, שריפה". בשעתו הוא צבע את חומות הגטו בגווניה העזים של השירה וסחף את הסובבים אל מחוזות דמיון ואל מפגשים עם שלל דמויות. כל זאת עד הסוף העגום, בו נרצח בגטו קראקוב. ההצגה היא מחווה לתיאטרון היהודי שפעל בזמן השואה – היכן שתפקיד האמנות היה אחד: שמירה על רוח האדם.

     

    הדמויות בהצגה הן רעיונות של געבירטיג, כאלה שלא הספיק לכתוב על הנייר, אז בחוצפתן הן צועקות את משנתו על הבמה. "חוצפה", אגב, זו מילה ביידיש שאין לה תרגום הולם אפילו באנגלית, מתרברב אריה באוזניי על נפלאות השפה האהובה עליו. "למה יצר אותי הגעבירטיג הזה שלך?", שואל וועלוועל (יעקב בודו) את ידידו בערל (אנדריי קשקר). "כי הוא התעניין באנשים פשוטים", עונה, מותיר את חברו נעלב מכך שנכלל באותם פשוטים, ואז משיב: "חבל שירו בו. אם היה חי, היה יכול לכתוב עוד שיר בשבילנו".

     

    מקצב יידישאי. "געבירטיג" (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    מקצב יידישאי. "געבירטיג"(צילום: יח"צ)

    "רייזל, קים קים קים" ("רייזל, בואי"), שר דווידל'ה החייט לאהובתו, וזו נעתרת לו בחיבה תוך שהיא מעפעפת בעיניה, להזכיר שגם עם חלוף הדורות, אהבה לעד נותרת אהבה. שיר אחר, עליז במיוחד, עסק בהעדפותיהן הקוליניריות השונות של שלושה ילדים במשפחה: בעוד שיוסל'ה מעדיף מרק תפוחי אדמה, סוסל'ה חושקת במרק עוף ופתיתים ואחותם הקטנה בכלל מעוניינת במיני שעועית, אך אם המשפחה הכינה מרק שום בלבד, ועל אף התחנונים לא היה מקום למשא ומתן בנושא. המסקנה המתבקשת היא שרק ביידיש, שיר העוסק רובו ככולו בנושא קולינריה ביתית, יכול להישמע משובב נפש.

    ככלל, המקצב היידישאי, המלווה בפסנתר, כינור וסקסופון חיים על הבמה, גורם לרגליים לנוע באופן לא רצוני ולכתפיים לזוז בלהיטות מעלה-מטה, הגם שההצגה כולה היתה חלק מעצרת ליום השואה – והריקוד, כמו גם מחיאות הכפיים - היו בלתי הולמים לערב זה.

    שירו של געבירטיג "רייזל, קים קים קים" 

     

    מטרת הערב הייתה מוגדרת וברורה לי: לצפות בהצגה של היידישפיל, העוסקת בתרבות היידיש, ולתמלל את החוויה דרך עיניה של צעירה פוחזת. האם יש עוד סיכוי לחיבור הזה בשנת 2016? האם הזיווג יצלח? אני מסתכלת סביב, ושמה לב שאני מיעוט בולט למדי בתוך קהל מבוגר הרבה יותר. אפילו כיתה ח'3 יצאה מהאולם בשל עומס היתר, כנראה.

    טקס הזיכרון שלפני ההצגה נערך כולו ביידיש, ולמרות שורשיי הפולניים בחלקם, התחושה היא שאיני אלא אורחת, שקיבלה את הזכות להציץ למשהו שעבור רבים מהנוכחים הוא כמו לב הפועם דרך קבע. זיכרון חי של תקופת חיים שאיננה. בכך טמון תפקידו החיוני של תיאטרון היידישפיל - הוא מייצר פניני תרבות שנאבקת לא לגווע, עושר רוחני שבכל ערב מבזיק לכמה רגעים על הבמה, ונעלם.

    יעקב בודו ב"געבירטיג" (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    יעקב בודו ב"געבירטיג"(צילום: יח"צ)

    עד מהרה גיליתי שהחיפוש אחר זוויות אחרות, עכשוויות, לעסוק בהן בנושא השואה, הוא בבסיסו בעייתי. גם 70 שנה אחרי תום המלחמה – הבערה הפנימית הזו, לכאוב איתה, לדבר אותה, לשים עליה את הזרקור – שייכת בראש ובראשונה להם - לכל הראשים המאפירים עם הפנים המהנהנות והגרונות שקול רם ומתרפק בקע מהם עם כל שיר ביידיש שנשמע ברקע. זה הערב שלהם, מעין מחווה אמנותית חד-שנתית שתכליתה לייצג משהו שהוא כל כך גדול ממנה, כל כך לא נתפס, וגם לא יובן באמת אף פעם על ידי בני דורי, או בני הדור שלאחר מכן, או שלאחריו.

    "תפסיק לקשקש לי בקומקום", אומר בערל לוועלוועל באחת הסצנות. זה מין משהו של הגשש החיוור, לא? תהיתי לעצמי. בדיקה מאוחרת יותר תגלה שמדובר בביטוי שמקורו ביידיש. והילדים העתידיים שלי - הם בבוא היום יידעו מה זה? או שאולי עד אז אנשים ידברו רק דברי טעם ופשוט לא יקשקשו עוד בקומקום.

    "האויב הזר והפראי מגרש אותי מביתי, וזה כואב. זה נורא כואב", אומר יעקב בודו בדמותו של וועלוועל במונולוג לקראת סוף ההצגה, בכנות שזועקת החוצה מהטקסט. הוא חוזר שוב ושוב: "זה כואב, כואב". בודו גם הדליק נר בטקס המקדים להצגה, לזכר אלה ממשפחתו שנספו. ניכר שאמנם הטקסט שייך לוועלוול, אבל המטען הרגשי שלו – אין בו אלא את בודו עצמו, אולי אף את בודו הילד - חשוף ושואל ולא מבין למה. וזה כואב.

     

     (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    (צילום: יח"צ)
     

    מדי פעם במהלך ההצגה אני פוזלת ימינה לאריה. בערך כל חמש דקות הוא מוציא מפית ומנגב בעזרתה את עיניו. כתוב עליה "קופיקס". במהלך הטקס, כשהקריאו "יזכור" ביידיש, הקהל נעמד. אריה עמד לצדי, אז יכולתי להבחין לראשונה בקומתו הקטנה ובמכשיר השמיעה שעל אוזנו. הוא הרכין את הראש מטה במהלך ההקראה. אני, שנזקקתי לתרגום היידיש, הרמתי ראשי מעלה אל עבר מסך הכתוביות בעברית. רציתי לצעוק לאריה, ולכל מי שבאולם, ולכל מי שבעולם, ולסבא שלי ז"ל ולסבתא שלי, שעל כל יום בחייהם שהתהלכו בראש שפוף, אדאג להלך זקופה, ולחנך כך את צאצאיי – תמיד בראש מורם.

     

    "זה לא סתם הקהל של געבירטיג", מסכמים וועלוועל ובערל ומישירים מבט קדימה, "אלה ילדי געבירטיג". למי הוא מתכוון, אני שואלת את עצמי, מקפידה לא לגזול את הקרדיט מאלה הראויים לו - הם הרי היו ילדים בתקופתו, הוא כנראה מתכוון לדור שלהם. ובן רגע אני מבינה מה התפקיד שלי ושל בני דורי, דור שלישי לשואה, בכל המשוואה הזאת: אולי היידיש כבר לא שגורה בפינו, אולי לא חווינו את הזוועות על בשרנו, אולי הזיכרונות לא צרובים אצלנו, חזקים ומוחשיים - אבל כמו געבירטיג, כמו האמנות - הנצחית, המתגלגלת קדימה, החיה לעולם, אנחנו כאן להזכיר, ליצור, ולספר הלאה תמיד, וגם בתקופות קשות - אנחנו כאן לשמור על רוח האדם.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים