על הארון מול שולחן הכתיבה של אלוף־משנה יפה מור, ראש מינהל הנפגעים בצה"ל, יש תמונה גדולה של סמל־ראשון אורון שאול. בכל פעם שיפה יושבת בכיסא שלה, הפנים של אורון מחייכות אליה מתוך התמונה. "אני מסתכלת בעיניים הכחולות והעמוקות שלו וככה אני פותחת את הבוקר", אומרת מור.

שאול, לוחם גולני, נהרג במהלך מבצע צוק איתן ב"נגמ"ש המוות" בסג'עייה והוכרז זמן קצר אחר כך כחלל שמקום קבורתו לא נודע. אל"מ מור ליוותה את המשפחה בימים הראשונים שאחרי האסון. היא זו שעשתה לזהבה, אמא של אורון, את ה"קריעה" אחרי שהוכרז חלל והוחלט לשבת עליו שבעה. את התמונה שצולמה ביום העצמאות, חודשיים לפני שאורון נהרג, בטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא, הביאו ליפה רק לאחרונה הוריו, זהבה והרצל.

"אירוע הנגמ"ש קרה ביום ראשון ואני הגעתי אליהם ביום שני", מספרת מור. "אני זוכרת שראיתי את התמונה הזאת, של אורון, שנמצאת אצלי עכשיו, מול העיניים. היא עמדה בסלון. העיניים של אורון, אלה בדיוק העיניים של זהבה, אמא שלו. הסתכלתי על התמונה, הסתכלתי עליה, והייתה לי התחושה הזאת, שבאנו והפכנו להם את החיים ומה יהיה עכשיו? האם הם יצליחו – האם אנחנו נצליח - להחזיר אותו, ומתי.

"שום דבר לא מכין אותך לאירוע כזה", היא אומרת אחרי 28 שנות שירות, 20 מהן במערך הנפגעים של צה"ל, "אתה יודע שאתה צריך להגיד למשפחה כל מה שאתה יודע וגם כשאתה לא יודע, אתה צריך להגיד את זה".

אורון שאול ז"ל מקבל אות הצטיינות מהנשיא פרס. "עשיתי את הקריעה לאמו"

ואז עשית את הקריעה לזהבה.

"הרב עשה את הקריעה להרצל ואני עשיתי את הקריעה לזהבה. הרב הסביר לי איך ואני עשיתי אותה".

ו...?

"ומה? והלב שלי נקרע יחד אתה".

סא"ל דולב קידר ז"ל ורעייתו מיכל, שאותם הכירה מור לפני שנהרג. "פתאום לכאב הרגיל יש שם ופנים"

"יש לי 67 חללים מצוק איתן", היא אומרת. "יש שני חללים שצריך להשלים את המשימה ולהחזיר אותם הביתה, לקבר ישראל. הדר (גולדין – חק"ב) הובא לקבורה, אבל המשימה להשבת הגופה שלו קיימת, ואורון. יש לנו מחויבות להחזיר אותם. זה חלק יומיומי במחשבות שלי ובתפקוד היומיומי שלי. אני יושבת ביום שישי בארוחת ערב ואני חושבת עליהם. ואני מכינה את הקציצות שזהבה לימדה אותי להכין ואני חושבת עליהם. ביום שישי הייתי בביקור אצל זהבה והרצל. אתה יוצא משם ואתה אומר, 'שזה יקרה כבר''. צה"ל, מערכת הביטחון והדרג המדיני באמת עוסקים בזה כל הזמן, בסיפור של הדר ואורון. המשפחות מעודכנות בכל מה שצריך".

את מדמיינת את היום שבו יביאו את אורון לקבורה וישלימו את הקבורה של הדר?

"כן. אני מקווה שנגיע ליום הזה. אני מקווה שתהיה למשפחת גולדין סגירת מעגל. ואני מדמיינת שלזהבה והרצל יהיה קבר להגיע אליו ביום הזיכרון, בצפירה בשעה 11:00. גם את זה אני מדמיינת. בשנה שעברה הם עמדו ליד הגלעד לזכרו של אורון. מאוד קיוויתי, אני עדיין מקווה, שעד שאסיים את התפקיד נשלים את המשימה".

אל"מ (מיל') פומרנץ, שבנה דניאל נהרג באסון הנגמ"ש

220 נקישות בדלת

מור, 48, תסיים בקיץ הקרוב את תפקידה ותשתחרר מצה"ל. במהלך שלוש וחצי השנים האחרונות, מאז מונתה לראש מינהל הנפגעים וקציני הערים, נוספו 220 משפחות חדשות אל משפחת השכול. "220 הודעות, 220 נקישות בדלת", מפרטת מור, "220 משפחות שהחיים שלהן התהפכו עליהן, שצריכות ללמוד לחיות עם חוסר, עם געגוע, עם כאב שהוא בלתי נתפס".

"אני מניחה שהיו לי מאות ואלפי מפגשים עם משפחות שכולות", היא משתפת. "אני זוכרת בדיוק את הכניסות הראשונות לכל בית. אני זוכרת בדיוק איפה ישבתי בפעם הראשונה, איפה כל אחד מבני המשפחה ישב, על מה היה השיח. זה חלק ממני. הפנים, השמות. כשאת הולכת לבקר אלמנה שילדה אחרי שבעלה נהרג והיא נותנת לך להחזיק את התינוקת. או כשאב שכול נפטר ומודיעים לך ואת לא מסוגלת למחוק את מספר הטלפון שלו מהנייד שלך. את הופכת להיות חלק מהמשפחה. את נכנסת לחדר של הבן, רוצים שתכירי אותו. מראים לך את המדים, מגוהצים ויפים בחדר הארונות, מוכנים, כאילו הוא צריך לצאת עכשיו לצבא, והוא בכלל נהרג לפני 30 שנה. ונותנים לך גם להריח את הבגדים".

ומה את עושה?

"מריחה. ויש ריח, גם אחרי כל השנים".

עד היום סירבה להתראיין. גם עכשיו התלבטה. החשש שלה הוא בעיקר לתפוס את מקומן של המשפחות השכולות. שום קושי, היא מדגישה, הוא לא בר השוואה לכאב שלהן. בסופו של דבר נעתרה. פעמיים נפגשנו. בפעם הראשונה מיעטה לדבר. כמעט חזרה בה.

יש לך, אמרתי לה, את התפקיד הכי קשה בצבא. זה משהו שאומרים לה גם קצינים ומפקדים בכירים. מור לא מסכימה ואפילו מתקוממת. "להגיד שזה קשה?" היא יורה, "מי אני בכלל? הכל מתגמד. אני חושבת שאי־אפשר לדבר על מה שאנחנו, במערך הנפגעים, מרגישים, כי הכאב והקושי האמיתי הוא של המשפחות וההתמודדות היא שלהן. אנחנו נמצאים ליד המשפחות השכולות. אנחנו מכילים אותן ומנסים להקל עליהן קצת, אבל בסוף, הכאב המטורף הזה הוא כולו של המשפחות. רק שלהן".

פעם אחת, היא זוכרת, השכול היכה פעמיים באותו מושב קטנטן במהלך כמה חודשים. היא הייתה אז קצינת נפגעים של חטיבת הנח"ל. "הגעתי לבקר אצל המשפחה השכולה הראשונה מיד אחרי השבעה וישבה שם אישה מאוד מרשימה. היא סיפרה לי שגם הבן שלה משרת בנח"ל", מור מספרת. "שלושה חודשים אחר כך גם הוא נהרג. אני ממש זוכרת שהגענו לבית של המשפחה השנייה, מפקד הגדוד ואני. כבר אחרי המודיעים שהודיעו. ואתה כבר מכיר את הדרך למושב ויודע עם מי מוועד המושב לדבר. ואנשים עומדים בצדדים ואנחנו נכנסים ומישהו אומר ככה, 'מלאך המוות מגיע'. שמעתי אותו באוזן, אני זוכרת את זה שאומרים, 'מלאך המוות הגיע פעם שנייה למושב'. לא הרגשתי שאני מלאך המוות. ואנחנו באמת מנסים להביא את הבשורה בצורה הכי רגישה שאפשר".

כשהטלפון בחמ"ל מצלצל

היא נולדה וגדלה בחיפה. התגייסה בגיל 20 לחיל המודיעין. יצאה לקצונה וחתמה קבע. חמש שנים אחר כך הלכה ללמוד מטעם הצבא באוניברסיטת בר־אילן, מדעי החברה. שם פגשה את מי שהייתה באותם ימים קצינת הנפגעים של חיל הים. המפגש הוליד את ההחלטה ללכת להיות קצינת נפגעים. "הרגשתי שזה הייעוד שלי", אומרת מור. לאנשי מערך הנפגעים שראיינו אותה אמרה שהיא מביאה לתפקיד בעיקר את עצמה והבטיחה שהיא "תלמד תוך כדי".

באותה תקופה כבר הייתה נשואה ואם לילדה. כיוון שתפקיד קצינת הנפגעים בחיל המודיעין היה תפוס, הציעו לה למלא אותו בחיל החימוש וגם הודיעו שמדובר ב"ניסיון". בסופו של דבר נשארה בתפקיד ארבע שנים. "המשפחה השכולה הראשונה שנכנסתי אליה הייתה משפחה של נגד שנפטר מסרטן והשאיר אחריו אישה ושתי ילדות קטנות", משחזרת מור. היא נשארה בקשר עם המשפחה. לא מזמן פגשה את אחת הבנות הקטנות של אותו נגד, היום חיילת בצה"ל, כשזו באה להדריך בקייטנה שעושה הצבא ליתומי צה"ל. "סגירת מעגל", אומרת מור.

זמן קצר אחרי שנכנסה לתפקיד אירע אסון המסוקים. ארבעה חללים היו לחיל החימוש באסון.

"אני זוכרת את הפינה שבה ישבתי בסלון. ואני זוכרת את המבזק בטלוויזיה ואת הטלפונים ואני מתחילה לברר אם יש הרוגים לחיל החימוש. לאסוף פירורי מידע. הייתי אז בהיריון, עם בטן של חודש שביעי. אני נכנסת לבית של משפחה ואני על אזרחי, אז אני צריכה להסביר מי אני. ויושבת שם אלמנה שהתחתנה רק כמה חודשים קודם. ממש ילדה צעירה. ואני מדפדפת יחד איתה באלבום שעובר בין הידיים. זה אלבום החתונה שלה. ואני מסתכלת על ההורים שרק חיתנו את הבן שלהם ועכשיו הם צריכים, בסמיכות מטורפת, להביא אותו לקבורה. זה לא נתפס. והאלמנה הצעירה הזאת, היא הראשונה ששולחת לי פרחים, חודשיים אחר כך, כשאני יולדת".

מה קורה כשאת חוזרת הביתה מכזה דבר?

"את חוזרת מבית של משפחה שכולה ואת בדיוק בערב הזה צריכה לקחת את הילדים ללונה פארק. את לא מסוגלת לעשות את זה. המעברים הם מאוד חדים. צריך קצת לנשום".

ב־2003, כשהייתה קצינת נפגעים של הנח"ל, אירע הפיגוע סמוך לציר המתפללים בחברון. 12 איש נהרגו, ביניהם שלושה לוחמי נח"ל. "הגעתי להדסה, בלילה. וניגשת אליי חיילת ואומרת לי שהגיעו הורים, והם מחפשים את הבן שלהם. ואני יודעת שהבן שלהם נהרג, שהמודיעים בדרך אליהם. ואני ניגשת ואני יושבת איתם ואני מחזיקה להם את היד. ואני מודיעה למודיעים איפה אנחנו ואני מחכה שיבואו לבית החולים ויגידו להם מה קרה".

בהמשך, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הייתה ראש ענף הנפגעים של חיל הרגלים. "מתוך 121 חללים", היא מונה, "51 חללים היו של חיל רגלים ושל חטיבות החי"ר הסדירות". הייתה ראש ענף נפגעים וקציני ערים, יצאה לתפקיד במטה הכללי (מזכירת הפיקוד העליון) וחזרה לפני שלוש שנים וחצי להיות ראש מינהל הנפגעים. המערך שבאחריותה כולל את ענף נפגעים וקציני ערים (מטפל במשפחות בשלב הראשוני, כולל מתן הבשורה), ענף קשר למשפחות (מלווה את המשפחות השכולות למשך כל חייהן) וענף אית"ן (איתור נעדרים). היא זו שעמדה בראש המינהל במהלך מבצע צוק איתן, לפני שנה וחצי.

"אתה יושב בהערכות מצב", היא משתפת את מה שהרגישה לקראת המבצע "ואתה מבין שהולכים לקראת משהו, שיכול להיות שיהיה לזה מחיר לא פשוט בחיי אדם, ויש איזה סוג של דריכות ומחשבה על מה יהיה. ויש לך סוג של תפילה כזאת שאולי, אולי הפעם זה ייגמר בלי נפגעים.

"בזמן המבצע קמתי כל בוקר עם כאב בטן. הבטן מתהפכת עם כל הודעה. והמבצע נמשך. ואני יודעת שייתכן מאוד שיהיו עוד הרוגים ועוד פצועים. וכל פעם כשהטלפון בחמ"ל מצלצל ואנחנו מקבלים את השם של מי שנפגע אז אני מרגישה את הסכין בבטן. אני מדמיינת את המשפחה ואת הבית ואת החברה שלו ואת ההורים. גם כשאני לא מכירה. המוח והמחשבות הולכות איתם".

פעמיים במהלך מבצע צוק איתן שלחה את המודיעים לבתים שהיא מכירה, למשפחות שהכירה.

הפעם הראשונה הייתה כשסמ"ר דניאל פומרנץ, בנה של ורדה פומרנץ, נהרג באסון הנגמ"ש.

אל"מ' (מיל') ורדה פומרנץ הייתה בין הבונות והמקימות של מערך הנפגעים. כמו יפה מור, גם היא הייתה ראש מחלקת הנפגעים בצה"ל. נמרוד, בן אחר של פומרנץ, היה חייל של יפה. "תמיד הבטן מתהפכת לפני שאתה שולח את המודיעים, אבל כשאתה מכיר את הבית כמו אצל ורדה ואתה יודע בדיוק לאן אתה שולח אותם, אז הבטן מתערבבת עוד יותר", היא אומרת. "כי אתה מצליח לדמיין את זה הרבה יותר נורא והרבה יותר כואב. ידעתי גם שנמרוד מכיר את כל התהליך. בגלל שהוא שירת פה. כשקיבלנו את ההודעה הוא התקשר למפקדים שלו ולחיילים ששירתו איתו. לא ענינו לו. היה לי ברור שהוא יודע בדיוק מה קורה באותם רגעים. איך אנחנו מוודאים את השמות ואיך אנחנו שולחים את המודיעים שידפקו אצלם בדלת. הוא בעצמו עשה את זה בעבר. הוא יודע איך זה עובד".

מתי את הגעת אליהם הביתה?

"כבר אחרי שלב ההודעה. אני זוכרת שבדרך לשם אני כל הזמן חושבת: 'ורדה ורדה ורדה', 'ורדה ורדה ורדה'. זה מה שעבר לי בראש. 'ורדה ורדה ורדה'. אני חוזרת ואומרת לעצמי את השם. אני רואה את הפנים שלה מול העיניים שלי. ואז אני באה ואני שותקת. בגלל שאין לי מה להגיד. רק לחבק ולהיות לידה".

מאז האסון התקרבו מאוד. "ורדה הייתה מקור להתייעצות לפני שדניאל נהרג וגם עכשיו", מסבירה יפה.

הפעם השנייה הייתה כשנהרג סא"ל דולב קידר, מפקד גדוד גפן בבית הספר לקצינים. השניים הכירו בתפקיד הקודם של יפה, כשהיא הייתה מזכירת הפיקוד העליון והוא ראש הלשכה של סגן הרמטכ"ל. "פתאום לכאב הרגיל יש שם ופנים ואני יודעת בדיוק לדמיין את מיכל, אשתו של דולב ואת הילדים שלהם", אומרת יפה. "הייתי בחמ"ל. ביקשתי שייתנו לי חמש דקות לבד, ואז המשכתי".

רב־אלוף לצד טוראי

כל ידיעה על מוות של חייל מגיעה לחמ"ל שפתוח 24 שעות, שבעה ימים בשבוע – בבסיס השלישות הראשית ברמת־גן. שם גם נמצא המשרד של יפה מור. "יש לחץ מטורף להגיע כמה שיותר מהר לבית של המשפחה", כך יפה. "מצד שני, אנחנו יודעים שאסור לנו לעשות טעויות".

ההודעות הן לגבי כל מי שמת במהלך השירות הצבאי, לא משנה באיזה נסיבות. "שכול הוא שכול הוא שכול', היא אומרת. "אנחנו קוברים את מתינו אחד ליד השני, לא משנה מה הנסיבות ומה הדרגה. רב־אלוף נקבר ליד טוראי. כולם היו בשירות צבאי, כולם באו במטרה לשמור על המדינה ולהגן עליה וכולם חיילים שלנו".

החמ"ל נותן התראה לקצין העיר הרלוונטי, בהתאם לאזור המגורים של החלל. במקביל מקפיצים את ה"מודיעים". כולם מתנדבים לתפקיד, שעושים מלאכת קודש. בסך הכל יש בכל שעה משעות היום 140 מודיעי נפגעים בכוננות בכל רחבי הארץ. כולם עברו הכשרה מיוחדת. שלושה מודיעים מגיעים לכל משפחה. "פעם אחת הגענו להודיע על מוות של נגד", יפה משתפת. "היו באותו בניין שניים, בני אותו שם משפחה. אז צילצלנו לדירה של הנגד וביקשתי מהמודיעים שיקשיבו, איפה הטלפון מצלצל".

קציני העיר ומודיעי הנפגעים מלווים את המשפחה במהלך השבעה. רק אז נכנסת קצינת הנפגעים ונעשית "העברת מקל" מסודרת, כך מכנה את זה יפה מור. הקשר עם קצינת הנפגעים מכונה "קשר עד", והוא נשמר גם עם משפחות שכולות ותיקות. "בשביל המשפחות הילד שלהן תמיד נשאר חייל וחלק מהיחידה בה הוא שירת", מסבירה יפה. "גם כשכל החברים שלו ישתחררו או יפסיקו לעשות מילואים".

יש משפחות שכולות שכועסות?

"יש משפחות שכועסות על הצבא, על המפקדים, לפעמים גם על מערך הנפגעים. חלקן בצדק וצריך לתקן או להסביר איפה שאפשר. וחלק זה גם בא ממקום גדול של כאב. אנחנו צריכים להתמודד עם זה. יש חייל שנהרג מדו"צ (ירי של כוחותינו על כוחותינו – חק"ב) ואבא שלו כועס. הייתה שם סוג של טעות והטעות הזאת עלתה בחייו של הבן שלו. ובסוף זה אותו צבא והוא כועס על הצבא ואנחנו נמצאים שם. בתוך הבית. ואני מרגישה את הכעס שלו. אבל אני מכילה אותו. למדתי שצריך לשמוע את המשפחות הכועסות ולהקשיב להן. לפעמים מה שהן מעלות שייך לכאב הפרטי ולפעמים הם מצביעים על דברים שבאמת צריך לשנות".

למשל?

"פנה אליי אב שכול, תושב חוזר, שהבן שלו התגייס מיד כשהם חזרו לארץ והתאבד אחר כך בצבא. הוא חשב שצריך לעשות את הדברים אחרת. הוא אמר לנו 'שימו לב'. ובאמת, היום אנחנו מבינים שצריך לתת לילדים כאלה שנת הסתגלות, ורק אחר כך לקרוא להם לצו ראשון".

יש משפחות שאומרות לקצינת הנפגעים "אני לא רוצה אותך"?

מתוך אלפי ביקורים זה קרה לי פעם אחת או פעמיים. עדיין, ההבנה היא שאנחנו חייבים להיות שם. אין דבר כזה. ואחת לכמה זמן מנסים שוב ליצור קשר ושוב לבוא. כשהייתי קצינת נפגעים של חיל החימוש הייתה משפחה אחת שאמרה לי שהיא לא רוצה קשר. ואז דיברתי יום אחד עם המחליפה שלי שסיפרה לי שהיא בדיוק יוצאת מאזכרה של הבן שלהם. נורא הופתעתי. היא סיפר לי שהיא החליטה להתקשר אליהם והם בכלל לא זכרו שהם אמרו לי שהם לא רוצים איתנו קשר. הם התפלאו שאף אחד לא יצר איתם קשר משך שנתיים".

מלבד התמונה של אורון שאול, על הקיר במשרד של יפה מור תלויה מסגרת ובתוכה חמש תמונות קטנות של חמשת נעדרי צה"ל: רון ארד, גיא חבר ושלושת נעדרי הקרב בסולטן־יעקוב – יהודה כ"ץ זכריה באומל וצבי פלדמן. "אנחנו עוסקים כל הזמן בנושא הנעדרים", מבטיחה מור. "רק בשבוע האחרון התקיים דיון 'סטטוס' אצל ראש אכ"א והצגנו את כלל הדברים בנושא של הנעדר גיא חבר".

יוסף, אביו של יהודה כ"ץ, הלך לעולמו במהלך מבצע צוק איתן. "החלטתי שאני נוסעת ללוויה", מספרת יפה. "הכרתי אותו. ניצול שואה. הייתי אצלו בבית, יחד עם הקצינה שמלווה את המשפחה, והוא סיפר לי על ההיכרות עם אשתו ואיך הם גידלו את הילדים והקימו בית מחדש והנה, 'יהודה נעדר'. אי־אפשר היה לא להתחבר לאיש הזה. ואז החלטתי ללכת ללוויה. והלכתי. עזבתי את החמ"ל, באמצע המבצע, כיביתי את הטלפון אפילו שהיו מלא טלפונים, אבל לא היה לי אכפת. החלטתי שאני רוצה להיות שם. עם אבא של יהודה".

ומה חשבת?

"בלוויה? חשבתי שהלוואי והיינו מצליחים לסגור את הסיפור הזה בשבילו".

מחויבות היא מרגישה גם לכל 179 הלוחמים והחיילים שמקום קבורתם לא נודע, ובהם אורון שאול. "אלה משפחות שאנחנו חייבים להביא את היקירים שלהן לקבר ישראל, לסגור את הסיפור ולתת למשפחות להתחיל להתאבל באמת", אומרת מור.

בשש השנים האחרונות, היא גאה, הצליחה היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן) להחליף 28 מצבות של חללים אלמונים ממלחמת העצמאות במצבות עם שמות. "גם אחרי 68 שנה צה"ל ממשיך לחפש את המתים שלו ולהפוך באמת כל אבן כדי למצוא אותם", אומרת יפה.

כשהילד התגייס לצנחנים

מור נשואה לניר, עובד חברת החשמל. הם מתגוררים במודיעין ויש להם שלושה ילדים.

"ילדתי שני ילדים תוך כדי תפקיד", היא אומרת. "אני בהיריון ואני באה עם הבטן ואני לא תמיד מרגישה עם זה נוח, אבל המשפחות נורא שמחות בשבילי. וכמות הברכות והטלפונים שאני מקבלת מהם כשאני יולדת, זה נורא נורא מרגש. אני חושבת איזה רגישות ואיזה יכולות, ואיזה עוצמה, מהמקום הכואב שלך, לשלוח זר פרחים לקצינת הנפגעים שלושה חודשים אחרי שהבן שלך נהרג".

הבת הבכורה, יובל, 23, קצינה בחיל האוויר. עומר, לוחם בצנחנים, התגייס בחודש מארס האחרון, ועידו הוא תלמיד כיתה י'. לאורך השנים, באירועים "המוניים", כך היא מכנה אותם, כמו מרוצים לזכר חללים, יצא שהמשפחה והתפקיד נפגשו. הילדים שלה, גם בעלה, מכירים חלק מהמשפחות השכולות. ובכל זאת, כמעט לאף אחת מהמשפחות השכולות שאיתן היא בקשר לא סיפרה שעומר התגייס לקרבי. "אני באה להקשיב להם לא לספר על עצמי", היא אומרת. "זה המקום שלהם. אם שואלים אז אני עונה שהוא התגייס".

אחת האמהות שלהן כן סיפרה שעומר מתגייס לקרבי התקשרה וביקשה ממנה את מספר הטלפון שלו. "היא התקשרה ואמרה לו שהיא מאוד גאה, בו, שהוא מתגייס לקרבי'. אחר כך עומר אמר לי, 'זה הטלפון הכי מרגש שקיבלתי'".

איך בן של קצינת נפגעים בוחר לשרת בקרבי?

"אני חושבת שעצם התפקיד שלי והסיפורים שהוא שמע בבית, על אנשים שבחרו לשרת ולהגיע לקרבי ולהעלות פרופיל בשביל זה, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לא לעשות שירות משמעותי".

"הדאגה שלי לעומר היא בתחום הסביר", היא משיבה עניינית, כשהיא נשאלת על מה שהיא עצמה מרגישה, "שום דבר לא שונה במפלס ההיסטריה שלי מהדי־אן־איי של כל אמא ישראלית'", היא אומרת. "אולי מפני שהוא רק בהכשרה".

קללת הווטסאפ

כשרק הגיעה לתפקיד, רצתה לשמר ולהגביר את המקצועיות של מערך הנפגעים, לחזק את הקשר של הצוות שלה עם המשפחות השכולות והפצועים וגם עם משפחות הנעדרים ולחזק את הזיקה של המפקדים בשטח, בכל הדרגים, לתחום הנפגעים ולמשפחות. קודמה בתפקיד כבר בנה שיתוף פעולה והכשרה לקציני הנפגעים עם נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), והיום כל קציני הנפגעים עוברים השתלמות חד־שבועית למשך שנתיים בנט"ל. בנוסף יש חניכה בתוך המערך, מדרג הקצינים הצעירים ועד רמת ראש המחלקה. "חיזקנו המון תחומים, גם בעקבות לקחי צוק איתן" מודה מור.

כך למשל, טיפלו בנהלים הנוגעים לאירוע של נעדרים ואיתור נעדרים. לקחים הופקו גם בכל הנוגע לטיפול ברשתות החברתיות. ממש השבוע השיק מערך הנפגעים קמפיין שמטפל ב"שמועות".

"אנשים מרשים לעצמם להעלות ברשתות החברתיות ובווטסאפ מידע, לפעמים גם מידע לא נכון, לפני שהוא מגיע למשפחה", אומרת יפה. "זה תפס אותנו חזק מאוד בצוק איתן. הבנו שהרשתות החברתיות לא ייעלמו ומה שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט לקרוא לציבור להתנהג באחריות".

את יכולה לתת דוגמה?

"אני מצאתי את עצמי בתוך המבצע, אחרי שהודענו לכל משפחות הנגמ"ש, מקבלת טלפון מקצינת נפגעים שלנו. היא מספרת לי שפנה אליה חבר, איש צבא, שהשכנים שלו קיבלו הודעה שהבן שלהם נהרג ואפילו הקימו סוכת אבלים. הבן הזה לא הופיע אצלנו ברשימות. בהחלטה עם ראש אכ"א אמרתי שאני עושה משהו שלא עשינו קודם. התקשרתי למשפחה ואמרתי שאני רמ"ח נפגעים, אני לא אומרת להם מי כן ההרוגים, אבל אני כן אומרת שכל המשפחות שהיו צריכות לקבל הודעות כבר קיבלו אותן. והשם של הבן שלהם הוא לא בין ההרוגים. וזאת משפחה שכבר יושבת בבית וכבר בתוך סוכת האבלים. והבן שלהם בריא ושלם".

ב־20 השנים האחרונות התחוללו בחברה הישראלית שינויים בכל הנוגע ליחס לשכול ולבני המשפחות השכולות. היום, אומרת מור, מתקיים קשר הדוק ושיתוף פעולה מוצלח ביותר בין כל הגופים – מערך הנפגעים של צה"ל, אגף השיקום במשרד הביטחון, יד לבנים וארגוני האלמנות והיתומים. "יש יותר שיח סביב צרכים שהם מעבר לזיכרון ולטקס", היא אומרת. " התפקיד שלנו הוא לזכור ולהזכיר, אבל גם לתמוך במשפחות. והתמיכה צריכה להיות גם רגשית וגם כלכלית. כי בסוף, יכולת השתכרות של משפחה שכולה נפגעת אחרי שהבן נהרג. כשמדובר במשפחות שכולות, אין מחיר. אנחנו צריכים להסתכל להן בעיניים ולראות במה אנחנו יכולים לעזור להן. ולא להסתכל דרך החור של הגרוש".

מה לגבי השכול המבוגר? הורים שכולים ממלחמת יום כיפור, למשל?

"השכול המבוגר הוא סיפור בפני עצמו. אם אני אכנס לחדר ואני אדע מראש שיש שם משפחה שכולה, לא משנה כמה אנשים יהיו בחדר, לא משנה כמה שנים עברו, אני אדע להצביע מי המשפחה. אתה פשוט רואה על הפנים. את העצב, את הכאב, את הגעגועים. רואים את זה".

מערך הנפגעים מטפל גם בפצועי צה"ל. ההודעות על חיילים שנפצעו מגיעות גם הן לאותו חמ"ל. "כשמדובר בפצוע שמגיע לבית החולים, אם הוא יכול לדבר אנחנו דואגים שיתקשר למשפחה וידבר איתה", אומרת יפה. לבתים של פצועים קשה ואנוש – נשלחים מודיעים. "הרצון הוא שיגיעו מה שיותר מהר לבית החולים".

כשהפצועים משתחררים מהצבא ועוברים לטיפול אגף השיקום ומוכרים נכי צה"ל, הקשר שלהם לצבא נשמר באמצעות קצינות הנפגעים. "כדי להיות מוכר כנכה צה"ל צריך לעבור תהליך מורכב", אומרת מור. "זה תהליך קשה לפצוע, אבל אני יודעת שבאגף השיקום עושים הכל כדי שהתהליך יהיה נכון ומהיר ככל האפשר".

לאנשי מערך הנפגעים יש "קבוצת צמיחה". ככה קוראים לזה, על משקל קבוצות התמיכה. מי שצריך יכול לקבל גם טיפולים פרטניים. השיחות הן בעיקר על התפקיד, מספרת מור. "אני חושבת שמותר לקצינות נפגעים גם לבכות", אומרת יפה. "לא צריך שתהיה בכיינית סדרתית, אבל אנחנו בסך הכל בני אדם.

"הרבה פעמים אני שואלת את עצמי למה בחרנו להיות שם, במקצוע הזה. אבל עצם הידיעה שאתה משמעותי במקום כל כך כואב, שאתה מסייע, אתה יכול להשתתף ולהיות לצד המשפחה ולהקל קצת, אז זה ממלא אותך בתחושה של סיפוק'", היא אומרת, ואז מתקנת, "סיפוק זו לא המילה. עשייה ושליחות".

ביום שבו נפגשנו בפעם השנייה היא קיבלה הזמנה לחתונה של אח שכול. אחיו נהרג לפני 13 שנה. "הייתי בבר־מצווה שלו", אומרת מור. "הם עדיין זוכרים אותי, למרות שאני כבר מעל עשר שנים לא שם".

מה השתנה בך, ב־20 השנה שאת במערך הנפגעים?

"אני חושבת שאני יודעת להעריך את הדברים הטובים והקטנים שיש לנו בחיים ולהגיד העיקר הבריאות ולהתכוון לזה".

רגע לפני הזיקוקים

היא עדיין לא יודעת מה תעשה אחרי השחרור, בספטמבר הקרוב. "אני כל הזמן אומרת שאני רוצה 'להחזיר קצת'", היא צוחקת. בעיקר בגלל שאנשים לא ממש מבינים מה היא רוצה להחזיר. מסקרן אותה מאוד לעבוד עם אוכלוסיות של נוער בסיכון.

עם חלק מהמשפחות השכולות יישמר כמובן הקשר. "בגלל שזה חלק ממני".

ביום הזיכרון היא מלווה את הרמטכ"ל. חלק מהתפקיד. אחר כך תעבור בין משפחות שכולות. "אני אף פעם לא מתכננת מראש אל מי ללכת", היא אומרת.

ואז?

"אני חוזרת הביתה דקה לפני הזיקוקים".

ו...?

"אני לא יוצאת לזיקוקים אף פעם. אין לי כוח". ¿