שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על תבונה ורגישות: סרטה של הבמאית הפלסטינית מהא חאג' הוקרן בקאן
    "עניינים אישיים", הפקה ישראלית שעוסקת במשפחה פלסטינית, היא דרמה צנועה ורגישה - שזכתה למחיאות כפיים מיהודים וערבים לאחר ההקרנה בפסטיבל קאן

    מתחת לאף שלנו צומחת לה עשייה מפתיעה של יוצרות קולנוע מהמגזר הערבי. את סוהא עראף, התסריטאית והבמאית הוותיקה, זכינו להכיר בנסיבות בעייתיות משהו כשזעזעה את הממסד הישראלי עם סרטה "וילה תומא" שהוגש לפסטיבל ונציה 2014 כסרט פלסטיני אף שנתמך כולו על ידי כספי משלם המסים הישראלי. אבל מלבד עראף, פועלות בישראל כאמור עוד כמה במאיות פלסטיניות, כמו מייסלון חמוד (שבקרוב יושלם "לא פה ולא שם" שלה בהפקת שלומי אלקבץ), אבתסאם מרעאנה וגם מהא חאג', שהציגה אמש (ה') בבכורה בפסטיבל קאן את סרטה "עניינים אישיים".

     

    ההקרנה בקאן    (צילום: אמיר בוגן)

    ההקרנה בקאן    (צילום: אמיר בוגן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    המכנה המשותף בין כל הבמאיות הללו ניכר - כולן נשים עם הזדהות תרבותית, פוליטית ברורה, עם נקודת מבט נוקבת על הכיבוש ועל אפליית המגזר הערבי בישראל. ואכן, אין טעם להתעלם מאותו מכנה משותף, אולם הרגישים שבין צופי הקולנוע יכולים לזהות את מגוון התכנים ואת השוני שבסרטיהן. רגישות – היא בהחלט תכונה נדרשת עבור הצופים ב"עניינים פרטיים" ("עומור שקסייה") של חאג'. הפתעה נעימה בתעשיית הקולנוע המקומית.

     

    חאג', תושבת נצרת בת ה-45, כלל וכלל לא הגיעה מעולם הקולנוע. כאקדמאית עסקה בחקר ספרות אנגלית וערבית, ואל הסטים של איליה סולימן ("הזמן שנשאר"), זיאד דואיירי ("הפיגוע") ועדי עדואן ("ערבאני") הצטרפה כמעצבת תפאורה. ההתנסות הראשונה שלה כבמאית נרשמה רק ב-2009 בסרטה הקצר "תפוזים". בשקט בשקט, מתחת לרדאר, הצליחה להשלים סרט ארוך ראשון בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי. דרמה עדינה ומרגשת שהצליחה גם לגעת בחברי ועדת הקבלה של פסטיבל קאן, שבחרו בה למסגרת מבט מסוים.

     

    מהא חאג'. החלה כמעצבת תפאורה ()
    מהא חאג'. החלה כמעצבת תפאורה
     

    בניגוד לתקדים השנוי במחלוקת של עראף ו"וילה תומא", סרטה של חאג' הוגש לפסטיבל קאן כהפקה ישראלית תחת שיוך ישראלי. הבמאית עצמה לא התכחשה לכך, וגם לא למוצאה הפלסטינית. זה לא הפריע ל"עניינים אישיים" להגיע לפסגת הקולנוע הבינלאומי - בלי פרובוקציות בעלות רקע פוליטי, או רעשי רקע. ואכן, גם הסרט עצמו צנוע, רגיש – עניין פרטי כמו שמורה שמו.

     

    לא, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני אינו עומד במרכז הדרמה המשפחתית העדינה הזו. הוא אמנם נמצא שם ברקע, אבל הקונפליקט הבין אישי בין בני זוג – הוא הנושא העיקרי של "עניינים אישיים", וחאג' מציגה אותו בדרך מקורית, לעתים מלנכולית לעתים משעשעת, כפקעת של סיפורים הנוגעים לבני משפחה אחת.

     

    נקודת המוצא של הסרט היא נצרת, ביתם של בני הזוג סאלח ונבילה – בעל ואישה מזדקנים, אשר מנהלים שגרה זוגית שותקת ומשתקת. הוא עסוק במחשב הנייד כל הזמן, היא בבישולים ובצפייה בטלנובלות. הם חיים לבד, שכן שלושת ילדיהם יצאו את גבולות הארץ. ייתכן שלמצב בישראל יש תרומה לכך, אבל זה לא נאמר במפורש. מה שכן ברור הוא שהכפייתיות של ההורים היא זו שגרמה להם לקחת מרחק – לא משהו שמשפחות ישראליות או אחרות לא מכירות מהעניינים הפרטיים שלהן.

     

    מתוך הסרט (צילום: אלעד דבי) (צילום: אלעד דבי)
    מתוך הסרט(צילום: אלעד דבי)
     

    כך סיפוריהם של הצאצאים משתלבים בסרט בנקודות מפגש שונות ומתפתחים בפני עצמם. הישאם (זיאד בכרי) חי לבדו בשבדיה ונראה שהבדידות והגעגועים הם מנת חלקו היומיומית. הבת ההרה (חנאן חילו) הרחיקה רק עד רמאללה, שם היא חיה עם בעלה הפלסטיני התמים (עמר חליחאל) וסבתא סנילית עם חיבה מוגזמת ומסוכנת לדברי מתיקה. גם טארק (דוראד לידאווי) מצא לעצמו מקלט מעול ההורים ברמאללה, אבל יש לו בעיה אחרת: בת זוגו מאיסה (מאיסה עבד אלהאדי הנפלאה) דורשת הכרה בזוגיות שלהם, והוא מתקשה להתחייב.

     

    חאג' יצרה את הסצנות האישיות הצנועות בסרט בעדינות וברגישות רבה, והרגעים האלה מצטרפים ברצף נרטיבי הגיוני יותר או פחות לכדי פסיפס קולנועי – לעתים מפוזר, כמו הפזורה הפלסטינית ברחבי הגלובוס. יש פה לא מעט סיטואציות סוריאליסטיות מקסימות במיוחד. כי אי אפשר אחרת, במיוחד בסביבה הפוליטית שהופכת את הכל להרבה יותר מסובך – גם את אותם עניינים פרטיים.

     

    כך למשל במקרה של טארק ומאיסה שריב אוהבים ביניהם במחסום צה"ל הופך לאירוע בטחוני, המוביל את השניים לחקירה. בהמשך, העימות ביניהם בחדר החקירות, הופך לריקוד טנגו חושני לעיני החוקרים. זוהי סצנה מלאת אבסורד וקסם שמעצימה בעיקר את מאיסה עבד אלהאדי, אחת השחקניות העסוקות בישראל (ובפלסטין), ואחת המוכשרות והיפהפיות שבהן. הנוכחות שלה מהדהדת בכל רגע שהיא על המסך, אותו היא שורפת בהופעתה.

     

    העימות הופך לטנגו (צילום: אלעד דבי) (צילום: אלעד דבי)
    העימות הופך לטנגו(צילום: אלעד דבי)
     

    להבדיל, הסבתא החביבה שובת לב בדרכה שלה, השתקנית. היא מעניקה לסרט רבים מרגעיו היותר משעשעים, אבל היא גם עדות לזיכרון הקולקטיבי המשובש של העם הפלסטיני. נכדיה כולאים אותה בביתם ברמאללה, למען בטיחותה. שלא תאבד או תפגע בעצמה. ספק אם היא מודעת לכך, אבל משהו קורא לה לצאת החוצה מהסגר שנכפה
    עליה. והיא כבר לא זוכרת למה.

     

    ככלל, ככל שמדובר בסאבטקסט הפוליטי של "עניינים אישיים", זוהי הרגשת מגבלות התנועה שמעיקה – על העניינים האישיים, וגם אלו הלאומיים. הסרט משופע בעיקר בצילומי פנים, בחדרי חדרים, והאווירה הדחוסה שבהם מטעינה גם את הסצנות האינטימיות לבעלות תוכן רחב יותר (בכך הוא מזכיר מאוד גם את "וילה תומא" של עראף שחולל אווירת אימה קלאוסטרופובית). אבל לכך כאמור דרושה רגישות של הצופים. זה לא משהו שמזדקר מתוך הסרט באופן פרובוקטיבי וצעקני.

     

    כך עברה גם הקרנת הבכורה החגיגית בקאן בשלום. מנכ"ל משרד התרבות יוסי שרעבי וצוותו היו נוכחים בקהל. על פי מורשת השרה מירי רגב, גם הם מחאו כפיים בהתלהבות על יצירתה המפתיעה של חאג', והם אף הודו לה עליה באופן אישי. לאורך דקות ארוכות לאחר סיום ההקרנה התגודדו ישראלים באולם הקולנוע ומחוצה לו – יהודים וערבים. מחבקים, משתפים חוויות. לרגע קט נזכרנו שכולנו בני אדם, לא רק בסרט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים