עגום. עגום מאוד. נתוני דו"ח טאוב על פערי השכר בין גברים ונשים בישראל הם בלתי נתפסים. אם התמזל מזלך ונולדת גבר, ואתה חילוני במדינת ישראל בשנת 2016, תרוויח לשעת עבודה 77 שקלים. אבל אם את אישה חילונית, תרוויחי לשעה רק 59 שקלים. 18 שקלים הפרש. בקרב המגזר הדתי הפער בין שכר גברים לנשים הוא 20 שקלים ובקרב המגזר המסורתי 12 שקלים. האם זה מפני שהגברים משכילים במיוחד? זוכים להכשרה מקצועית טובה יותר? הפוך. בכל המגזרים נשים משכילות יותר מגברים ושיעורן מבין מסיימי תואר ראשון גבוה יותר. ומאחר שנשים לא רק מרוויחות פחות לשעה, אלא גם עובדות במשרות חלקיות, הפער בין הכנסות המינים גדול עוד יותר. איך אפליה כזו אפשרית? מומחי מגדר ידברו על דפוסים חברתיים שעוד לא השתנו, על חינוך לקוי, על אפליה ממוסדת. ייתכן. אבל אני רוצה לדבר על האישה – או יותר נכון, אל האישה – ולהחזיר את הכוח לידה.

לפני מספר שבועות הוזמנתי להנחות סדנה במכון מחקר חשוב, סדנה שנועדה לעודד חוקרות במכון להשמיע יותר את קולן בתקשורת. ראשי המכון שמו לב כי החוקרים הגברים מרבים יותר להתראיין במדיה ולפרסם טורי דעה, ואילו הנשים לא מפרסמות כלל או מפרסמות מעט. כששאלתי את הנשים מה מונע מהן להשמיע את קולן, שמעתי חשש עמוק מפני הפחד להיראות שטחית, לדבר על משהו שלא חקרו עד הסוף, וגם קושי למצוא את הזמן הרב הדרוש כדי לכתוב מאמר מושלם. כלומר, מתוך נטייה ליסודיות ופרפקציוניזם, נשים שותקות.

גם במדורי הדעות בעיתונים מחפשים אחר נשים שיכתבו ויקטינו ולו במעט את הרוב הגברי, אבל כל מי שמצוי בסוגיה יודע כי נשים כותבות הרבה פחות פובליציסטיקה. למה? כי גברים מסוגלים לדבר בביטחון רב על משהו שאין להם צל של מושג בו, בעוד שנשים לא ידברו על נושא שהוא לא תחום ההתמחות שלהן. במכולת אולי כן, לא מעל דפי העיתון.

באותו אופן בתוכניות אקטואליה, ודאי אקטואליה ביטחונית, נראה על המסך פאנל גברי. למה? לא מפני שצוות ההפקה בטלוויזיה מורכב משוביניסטים, אלא מפני שנשים מסרבות להגיע לתוכניות אקטואליה. כך, במקרה הטוב נראה אישה אחת בפאנל, ואם הקולות הגבריים ייתנו לה לדבר ולא יכנו אותה יאכנע, יהיה זה נפלא. חריג ונפלא.

האם להיות עלה תאנה זה חלק מקללת חווה על פיתוי אדם הראשון? עוד ביטוי לעונש "והוא ימשול בך"? אני לא מאמינה בקללות כאלה. אני מאמינה בכוחן של נשים לשנות את הקללה. לגבור על החשש, לוותר על הפרפקציוניזם ולהשמיע את קולן בעוז וברמה במרחב הציבורי, וגם מול הבוס או הבוסית בדרישה להעלות את שכרן. לא בבכיינות על אפליה רבת דורות ושנים, אלא מתוך עוצמה, כזו שקודם כל תובעת מעצמנו ורק אחר כך מהסביבה.