"החלטנו לזרוק רימונים על בית פלסטיני". מתוך חקירת חוליית הטרור היהודי

הכתובת על בית בכפר ביתילו

"אני זוכר שהיה אז פיגוע באוטובוס בירושלים, שלושה או ארבעה חודשים לפני, והחלטנו, אני והקטין הנוסף, שנזרוק את הרימונים שמצאתי על בית בכפר ביתילו". כך סיפר בחקירתו אחד משבעת חברי חוליית הטרור היהודי מבנימין שבחודש שעבר הוגש נגדם כתב אישום חמור. קטעים מתמלולי החקירות שהגיעו לידי ynet שופכים אור על המניעים לפעילות החוליה ועל אופן ביצועם. עורך דינם של ארבעה מהנאשמים טוען כי הם הודו במעשים שלא עשו בשל לחץ כבד שהופעל עליהם בחקירה.

בין שבעת הנאשמים, קטין שמואשם בכמה עבירות, החמורה שבהן היא השלכת רימוני גז לעבר בית בכפר הפלסטיני ביתילו בחודש דצמבר האחרון. בחקירתו סיפר כי הרימונים היו בשטח היישוב נחליאל זמן רב קודם והוא ידע היכן הם נמצאים.

עו"ד נחמי פיינבלט המייצג ארבעה נאשמים(צילום: אלעד גרשגורן)

 

חוקר: "זרקת בעבר רימון יד?"

נאשם: "לא, פחדתי, אבל זרקנו שנינו לאותו חלון של בית בכפר ביתילו. שברנו את החלון עם אבן וזרקנו את הרימונים לתוך החלון".

חוקר: "וכל אותו הזמן לא ידעתם באיזה רימון מדובר?"

נאשם: "לא".

חוקר: "הרימון עשה רעש? התפוצץ?"

נאשם: "לא יודע, לא ראינו כלום כי ברחנו משם".

חוקר: "לא פחדתם שייתפסו טביעות אצבע שלכם על הרימונים?"

נאשם: "לא חשבנו על זה".

חוקר: "ריססתם כתובות?"

נאשם: "כן, הקטין השני ריסס".

חוקר: "זכור לך מה עשיתם עם הנצרות?"

נאשם: "אני לא זוכר".

חוקר: "מי זרק את הרימון ראשון, אתה או הקטין השני?"

נאשם: "ביחד נראה לי, לא סיכמנו".

חוקר: "מה ריססתם בכתובות?"

נאשם: "נקמה אסירי ציון".

לפי כתב האישום, התקרית עם רימוני הגז אירעה בזמן חקירת החשודים בהצתת הבית בדומא ביולי 2014 - שבו נרצחו בני משפחת דוואבשה. הנערים מנחליאל ביקשו "להעביר מסר" לגורמי הממשל בישראל, ולפיו מעצר החשודים בפרשת דומא לא יביא לסיכול פיגועי "תג מחיר". לפיכך הם ביקשו לפגוע בערבים, וב-22 בדצבר 2015 הצטיידו בשני רימוני גז צה"לים, ספריי צבע וכפפות. בהמשך הגיעו לגבעה הסמוכה לנחליאל, המתינו שם עד רדת החשיכה, ותכננו את אופן ביצוע הפיגוע.

בסביבות 01:30, מתואר באישום, ולאחר שניקו את הרימונים מטביעת אצבע, השאירו את הטלפונים הניידים שלהם במקום, כיסו את פניהם ועטו כפפות, החלו הנאשמים לצעוד עד לפאתי הכפר ביתילו והגיעו לבית משפחה, שבו ישנו באותה העת בני זוג ובנם התינוק בן 9 חודשים. אחד הנערים ריסס על קיר הבית את הכתובת: "נקמה ד"ש עצורי ציון". הנאשמים ניפצו חלון סמוך, השליכו את הרימונים לתוך הבית ונמלטו בריצה. כל זאת, טוענת הפרקליטות, ביודעם כי הבית מאויש. בעקבות השלכת הרימונים, החל להתפזר בבית גז מדמיע ובני הבית החלו לדמוע ולחוש חנק. בני הזוג נשאו את התינוק ונמלטו אל מחוץ לבית.

חשוב להדגיש כי למרות ההודאות מרחפות עדיין שאלות סביב התיק. המרכזית שבהן היא שעדיין לא נמצאו הרימונים או הנצרות שהיו בזירה, וכפועל יוצא מכך גם טביעות האצבע של הנאשמים לא נמצאו בזירה. בנוסף, תוכן הכתובת שרוססה על הקיר פורסם בתקשורת יום אחרי האירוע.

רכב פלסטיני שהוצת

אחד הסעיפים בכתב האישום הוא הצתת רכב פלסטיני והשלכת אבנים לעבר כלי רכב פלסטיניים בליל הפיגוע הקשה שבו נרצחו בני הזוג הנקין. בעדותו מספר נאשם נוסף, קרוב משפחה של הקטין, על האווירה הקשה שהייתה ביישוב וההחלטה לפעול: "כל מי שהיה שם (ביישוב) דיבר על הפיגוע. הייתה לנו שיחה מאוד קשה כיוון שיהודים נרצחו וכולנו היינו ברגשות קשים. הלכתי הצידה עם שני הקטינים ודיברנו על אפשרות לפגוע ברכוש של ערבים. בשיחה בצד החלטנו שאני אנהג ברכב ועלה רעיון ללכת ולזרוק אבנים על רכבים של ערבים ואז עלה גם רעיון של ללכת ולהצית רכב.

"שמתי כובע על הראש כדי שלא יזהו אותי. כשעצרתי את הרכב בצד הכביש, האחרים ירדו לעבר צדו השני של הכביש ששם היה רכב של פלסטיני. הם ניקבו את הרכב, ניפצו את השמשות והציתו את הרכב. הייתי עם מנוע דולק והאורות כבויים". 

נקמה על רצח בני הזוג הנקין

האישומים נגד חברי החוליה כוללים עבירות אלימות, נשק ועוד שכוונו נגד פלסטינים ורכושם בשומרון. בכתבי האישום נכללות עבירות דומות שבוצעו בשנים 2013-2009. בין הנאשמים שני קטינים וחייל מהיישוב נחליאל שבמערב הרי בנימין, ששמותיהם אסורים בפרסום. שמות הנאשמים שמותרים לפרסום: פנחס שנדורפי, בן 22 מנחליאל, מיכאל קפלן, בן 20 מבית שמש, איתמר בן אהרון, בן 20 מירושלים ושניאור דנה, בן 28 ממעלה אפרים. האישומים לא כוללים סעיף של ניסיון לרצח.

"ה'הודאה' יצאה מעינוי נפשי"

עו"ד נחמי פיינבלט, המייצג ארבעה מהנאשמים, מסר בתגובה כי מדובר ב"'הודאות' שניתנו אחרי שבוע וחצי של ישיבה בצינוק, כאשר הנאשמים לומדים מהחוקרים במהלך שבוע כיצד התבצעו האירועים, משננים פרטים שנמסרים להם ומנסים לרצות את החוקרים ולייצר 'הודאה', הכול כדי לצאת מצינוק בגודל שני מטר על שני מטר, אטום ללא חלונות, ועם מנורה שדולקת קבוע 24 שעות. "הנאשמים דפקו על דלת הצינוק והתחננו לדבר עם חוקר רק כדי לראות בן אנוש ולנשום אוויר זורם. במשך שבוע חקרו אותם שעתיים בלבד, כאשר הנאשמים ראו זאת כפרס לדבר. פנחס כל כך רצה לדבר עם בן אנוש עד שהוא הודה בעוד שלוש הצתות כלי רכב וזריקת אבנים תוך מסירת פרטים מפורטים - החוקרים לא האמינו לו והבינו שהוא הוזה וממציא רק כדי להרוויח זמן בחברתם.

"מזל שהאירועים שבהם 'הודו' באמת התרחשו - כך יכלו החוקרים להאמין ל'הודאה', שיצאה מעינוי נפשי. אני בטוח ש-80 אחוז מהציבור, לאחר שבוע בצינוק שני מטר עם מנורה דולקת 24 שעות ביממה, היה מודה בכל דבר הקשור בסביבתו ושאותו הוא מכיר, רק כדי לקבל הטבות מהחוקרים. במצב כזה גם שיחה היא הטבה".