בודד בניו יורק, וזה מרגיש מדהים מתמיד
מבט חטוף בהולכים ושבים מזכיר לי שסיר הלחץ התל אביבי של שמלות הכלה הלבנות הוא כבר לא חלק מהנוף. אני לא רואה רווקות ורווקים על קו הזינוק ואני לא שומע שעונים ביולוגיים מתקתקים. אני כן רואה ושומע אנשים שממהרים להספיק את הרכבת להגשמה העצמית שלהם, והיא לאו דווקא תלויה בחיפוש אחר החצי השני של חייהם
הייתי שמח לאשש את החשדות, אבל קשה לי לנחש את שפת האם שלהם על סמך אנחות בלבד. אני תקוע בין הזוג המאוהב לדלת ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אז אני מסתכל לצדדים ומתפלל חזק בלב שהרכבת תמשיך בנסיעה כבר. למה לעזאזל אני כל כך מובך? אולי כי זאת ניו יורק ולא רואים כאן כל כך הרבה זוגות מאוהבים מסתובבים יחד במשך היום.
מוזר אבל דווקא פה, בעיר השפע האינסופי, הורדתי את המשקפת מעיניי והגזרה הרומנטית נשארה מיותמת ולא מאוישת, ונדמה לי שאני לא היחיד. כולם מבלים לבד בעיר הזאת, בכל פינה ובכל שעה ביום. אם זה אלה שיושבים עם עצמם במסעדה עם כוס יין וספר, אלה שמורידים צ'ייסרים לבד בבר או אלה שמרוחים בסנטרל פארק בשביל עוד פס שיזוף קטן.
גם אני רוב היום לבד. אני מתעורר לבד, אוכל לבד, הולך לקולנוע לבד, אבל מוזר, איך זה שאני לא מרגיש לבד? אפשר לומר אפילו שטוב לי לבד. אני גבר חזק ועצמאי, ואני אוהב את הגוף שלי (תודה לך מיכל צפיר). טרוד עדיין מהחוויה שעברתי ברכבת, אני עולה הביתה, שם אני מוצא את השותפה שלי שלמרבה ההפתעה יושבת לבדה בסלון. "תגידי, מתי הפעם האחרונה שיצאת לדייט?" אני שואל.
"דייט? דייט דייט, יעני דייט אמיתי?! אני מניחה ששנים לא עשיתי דייט".
"מה? די, נו, אני לא מאמין לך!"
"נשבעת!" היא ממשיכה ומספרת לי שהיא לא רוצה להכיר מישהו כרגע, ושזה לא משהו שחסר לה. "אני לא מכירה זוגיות, לא יודעת מה זה, זה לא מעניין אותי למען האמת ולא בא לי להתאמץ בשביל זה. דייט זה מאמץ שווא", היא מסכמת.
"מה?" אני נחרד. "זוגיות זה מדהים, איזה כיף זה שיש מישהו שאוהב אותך ואכפת לו ממך", אני מנסה ותוך כדי אני שואל את עצמי אם אני באמת מאמין למה שיוצא לי מהפה. כמה דייטים עשיתי בחיי וכמה היא, ועדיין שנינו נמצאים באותה נקודת פתיחה. האמת היא שלא עשיתי דייט אחד מאז שאני פה. מוזר, לא הרגשתי אפילו שזה חסר לי. אבל אולי בעצם אני כן עושה דייטים. הרי אני מחפש דירה. יכול להיות שחיפוש דירה הוא בעצם הגזרה הרומנטית החדשה?
חזרה לרחוב המנוכר. מבט חטוף בהולכים ושבים מזכיר לי שסיר הלחץ התל אביבי של שמלות הכלה הלבנות הוא כבר לא חלק מהנוף, ובמקומו נגלה אליי מקדש של אינדיבידואליזם. כל אחד פה הוא אדון לעצמו אבל חלק מהכלל, חלק מקבוצה של סוליסטים ממהרים וחדורי מוטיבציה. בתל אביב לא הייתי מסוגל להעביר ערב נינוח עם עצמי בבית. תמיד הרגשתי שאני מפספס משהו, שאני צריך לפגוש מישהו או לעשות תכניות. לשבת בבית לבד בערב היה מתכון מושלם לתחילתה של מלנכוליה נפלאה. למה בישראל להיות לבד הוא כזה סטייט אוף מיינד תבוסתני?
הטלפון מצלצל. ידידה טובה שלי על הקו שואלת אותי מה עשיתי ביום הולדת: "הלוואי וחגגת כמו שצריך ושהיו איתך אנשים, שלא היית לבד", היא אומרת, והיא לא היחידה. כולם שואלים אותי אם אני לא בודד פה. איך אסביר להם או לעצמי שבארץ, כשאני מוקף בעולם הצמר גפן שלי, דווקא אז יש יותר רגעים שאני מוצא את עצמי בודד? איך אסביר שאחרי מסיבה עם החברים הכי טובים ועם כמה צ'ייסרים יותר מדי, כשהייתי חוזר הביתה בזיג-זג, מחפש עוד ריגוש חסר משמעות בגריינדר ונכנס לבד למיטה – רק אז הרגשתי בדידות מהי?
דווקא ברגעים המתים שבשגרה היומיומית, כשהחגיגה נגמרת ואתה עוצר רגע וסוגר את דלת הדירה ונמצא בין ארבעה כתלים של שקט, זוקפת הבדידות את ראשה ומזכירה לך שהיא קיימת, לא משנה כמה תברח ממנה. עכשיו אני מתחיל להבין בזמן אמת ולא רק על הנייר, שיכול להיות לי נעים וטוב עם עצמי לפני שיגיע המשלים הזה שלי שיפיל אותי מהרגליים. ואולי דווקא החצי הזה הוא השלם.
כשאני מנתק את השיחה ושם את הטלפון שלי בכיס אני עוצר לרגע, מרים את הראש ובוחן את הרחוב. אני לא רואה רווקות ורווקים על קו הזינוק ואני לא שומע שעונים ביולוגיים מתקתקים. אני כן רואה ושומע אנשים שממהרים להספיק את הרכבת להגשמה העצמית שלהם, והיא לאו דווקא תלויה בחיפוש אחר החצי השני של חייהם, לפחות לא היום.
לפנייה לכתב/ת 
