האם בעקבות השינוי בהרכב הקואליציה, יחול שינוי במעמדה הכלכלי הבינלאומי של מדינת ישראל? לא רצוי לנחש: לעיתים נדירות השווקים מגיבים על אירועים פוליטיים פנימיים, כפי שניתן היה לצפות מהם. שיקולי המשקיעים והאנליסטים מורכבים דיים כדי לקלקל כל תיאבון לחיזוי.
ובכל זאת.
בשבוע שעבר פירסם משרד האוצר נתון מפתח על המשק הישראלי, המככב בכל הדירוגים הבינלאומיים: היחס בין החוב הציבורי לבין התוצר המקומי. בסוף השנה שחלפה ירד היחס הזה אצלנו ל־64.5%, והוא נמוך בעשרה אחוזים ממה שהיה ב־2009. הירידה המתמשכת בנטל החוב הציבורי הושגה הודות לשני גורמים: צמיחת הכלכלה, וניהול מושכל של החוב עצמו. החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, וצוות האנשים העובדים איתה, מנווטים את מערך החובות של ממשלת ישראל במקצועיות ובאחריות יוצאות דופן, ובהצלחה רבה. חובות יקרים מוחלפים בזולים יותר, וחובות לזמן קצר מוחלפים בזמן ארוך. כתוצאה מכך נרשמה מ־2009 ירידה חדה גם במשקל תשלומי הריבית על החוב - מ־5% מהתוצר ל־3.3%. החיסכון בהוצאה על ריבית, כ־20 מיליארד שקל אשתקד, הוא המאפשר לממשלה להגדיל את הוצאותיה האזרחיות, מבלי להגדיל את הגירעון ואת המסים.
למרות הישגים אלו - שעל כמותם לא חלמו כלכלני ישראל רק לפני עשור - דירוג האשראי של ישראל לא מזנק. הוא נותר כפי שהיה אז, כשהיחס בישראל בין החוב הציבורי לתוצר המקומי היה אחד הגבוהים במדינות ה־OECD; כיום הוא אחד הנמוכים: 64.5% אצלנו, לעומת 105.7% בממוצע ה־ OECD. פחות מעומס החובות של ממשלת גרמניה (כ־71% מהתוצר), מה גם שחלק נכבד מהחוב (הנפקת אג"ח ממשלתיות "מיועדות") מיועד לסבסוד עתידי של קרנות פנסיה הסתדרותיות ותיקות, שהולאמו ומנוהלות על ידי המדינה. מבחינה כלכלית דינו כדין ההתחייבויות לפנסיות תקציביות, שלא רשומות כחוב ממשלתי.
נוכח נתונים חיוביים אלו, למה אין שיפור בדירוג האשראי? התשובה ידועה. החברות לדירוג אשראי מסרבות להעלאות את הדירוג של ישראל בגלל מה שמכונה "גיאופוליטיקה", או, בלשון פחות מכובסת, בגלל הסיכון הביטחוני־מדיני הנלווה לאיגרות החוב הישראליות באשר הן. ישראל אמנם לא שקלה אף פעם, גם בעיצומן של מלחמות ואינתיפאדות, להשהות את שירות חובותיה, אך אפשרות כזו צריכה להילקח בחשבון על ידי משקיעי חוץ זהירים לא־ציוניים.
מעריכי הסיכונים בשוק ההון הגלובלי מסתכלים על ישראל, ורואים מדינה שכלכלתה חזקה ויציבה, אבל הפוליטיקה שלה חלשה ובלתי יציבה. מדינה הכובשת שטחים שמאוכלסים בבני עם אחר השואף לעצמאות ולריבונות מדינית, ועלול כל רגע להרים (שוב) את נס המרד והטרור. זו הסיבה היחידה, היחידה ממש, המעיקה על הדימוי והדירוג הכלכלי של ישראל. המהפך הקואליציוני שמוביל ראש הממשלה נתניהו עשוי להתפרש על ידם כמגביר את הסיכונים הגיאופולטיים לישראל - הוא מעלה את ההסתברות להתפרצות עימות דמים עם הפלסטינים ולהחרפת הקריאות לחרם עליה.
בין אם החששות של קהיליית העסקים הבינלאומית מוצדקים או מופרכים, די בהם כדי לפגוע במשק הישראלי, אם לא בגלוי אז בסמוי. פגיעה שתכאב במיוחד כעת, כשהיצוא מישראל כבר מצוי בירידה חדה, והצמיחה לנפש שלילית. זאת בניגוד לצירוף "המחנה הציוני" לממשלה, שהיה ללא ספק משפיע לטובה על מאזן הסיכונים והסיכויים הגלובלי של ישראל.
האם האינטרסים של הכלכלה הישראלית השפיעו בכלל על רה"מ נתניהו ושר האוצר כחלון, כשהראשון הכין והשני בירך על התבשיל הקואליציוני החדש? שאלה רטורית.
