שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    טיול שנתי בגיל 40: תחרות ריצה של יומיים

    ליאת עיני נרשמה למרוץ שליחים ורגע אחרי כבר רצתה לבטל. בסוף היא ארזה את נעלי הריצה, לקחה שק שינה ויצאה לשטח למרות כל הפחדים. אז איך יוצאים מהשגרה כל כך מהר ומה הקשר ללידה?

    אף פעם לא הייתי טיפוס של שטח. אמנם יצאתי לכל הטיולים השנתיים ואפילו די נהניתי אבל תמיד כבר רציתי לחזור הביתה. מעולם לא חיכיתי לאטרקציות כמו א"ש לילה, ובטיול הגדול אחרי הצבא עשיתי וי על טרק במאצ'ו פיצ'ו ועוד כמה שהם בגדר חובה וחזרתי בשמחה לחדר האינטימי שלי בבית.

     

    ארבעה חודשי מכבש לחצים של אורלי, חברה נחושה במיוחד, עשו את שלהם וארזתי תיק למרוץ הר לעמק. מדובר במרוץ שליחים של 215 ק"מ (מתוכם רצתי 20 ק"מ) ביום ובלילה בתנאי שטח מאתגרים, ומהרגע שנרשמתי אליו התלבטתי אם לבטל את השתתפותי.

     

    באמת שניסיתי להתחמק מהסיפור הזה. אמנם שמעתי לא מעט את המילה "חוויה" בהקשר של המרוץ אבל לא בטוחה שחוויה היא משהו אובייקטיבי. אם הרבה אנשים נהנו ממשהו מסוים זה אומר שגם לי יהיה כיף? לא בטוח. מצד שני, אם לא מעט אנשים נהנים ממשהו כנראה יש בו איזה קסם לא ברור. דילמה.

     

    החבורה העליזה: מימין לשמאל - מישל, פטרישיה, אורלי, אני, מירב, חני וגלית ( ) ( )
    החבורה העליזה: מימין לשמאל - מישל, פטרישיה, אורלי, אני, מירב, חני וגלית

    לבד בחושך

    את האימון הראשון למרוץ לא אשכח. רון המאמן, הודיע שצריך להגיע עם פנס (כבר הרגשתי לא טוב), הגענו לשטח והוא אמר שהערב רצים שמונה ק"מ שכוללים פעמיים עלייה. לאורך כל האימון סבלתי והתבאסתי שבכלל הגעתי. לא הבנתי למה אני צריכה להוסיף לעצמי אתגרים חדשים. הרי תחביב צריך להיות מהנה ולא הרגשה שאני עובדת ומתאמצת בשבילו. גם ככה לצאת בערב לאימון אחרי יום עבודה זה לא פשוט אז למה עכשיו להוסיף עוד קושי?

     

    החלטתי לתת עוד צ'אנס לעניין אימוני השטח בערב. בעלי הפתיע אותי בפנס שווה במיוחד, כזה שמאיר את הדרך כמו שצריך ופתאום החושך היה נראה קצת פחות מאיים. האימונים עשו את שלהם ותוך שבועות בודדים הפחדים נעלמו לגמרי.

     

    אבל אז הגיעו חששות נוספים שהמתינו בסבלנות לקראת המרוץ – איך אשן בשק שינה? אני אף פעם לא ישנה טוב מחוץ לבית, ואם לא אשן טוב איך אצליח לרוץ? ואיך בכלל אפשר לרוץ באמצע היום כשחם כל כך? ומה יהיה בריצת לילה במסלול שאני לא מכירה? ואם כולם ירוצו יותר מהר ממני ולא יהיה לי כוח? ואם אפול? ולמה אני צריכה לבזבז יום חופש על החוויה המפוקפקת הזאת?

     

    למרות הכל יצאתי לדרך. הסיבה הרשמית הייתה שלא רציתי לאכזב את חברותיי. הסיבה הפחות רשמית הייתה שהגיע הזמן לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתמודד עם דברים שפחות מתאימים לי.

     

    לטורים הקודמים של ליאת עיני:

    - "אז למה את רצה אם את כל-כך סובלת?"

    - נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ

    - למרות הפציעה, רצתי חצי מרתון

     

     

    ברור שקטן עלינו ( )
    ברור שקטן עלינו

    לצחוק, לרוץ, לאכול

    הריצה הראשונה שלנו הייתה ביום חמישי בצהריים. כולם מסביבי היו נרגשים ושמחים, בכל שלושים שניות עשינו סלפי בזווית אחרת ונראה שהחוויה שלהם התחילה. אני עדיין הייתי קצת מודאגת, לא כל כך הבנתי איך ארוץ בחום הזה, מה גם שדקה לפני זה ראיתי מישהו שסיים את הריצה שלו והתעלף, כך שחוויה עוד לא הייתה לי.

     

    סיימנו את מקטע הריצה הראשון, והיו לנו שמונה שעות עד הריצה הבאה שלנו. לא יודעת איך זה קרה אבל לא נחנו לשנייה. לא הפסקנו לאכול, לדבר ולצחוק. אני מנסה להיזכר מה היה כל כך מצחיק ולא מצליחה, ולא היו שום "עזרים" שיכניסו אותנו למצב הזה. קפה ומים, זה כל מה ששתינו, אבל כנראה השילוב של האנדורפינים והאדרנלין עשו את שלהם.

     

    הערב ירד, ופתאום קלטתי שלא חשבתי כל היום על העבודה ולא על שום דבר שקשור לשגרה, נתק מוחלט. כשאני יוצאת לחופשה אני לא מצליחה להתנתק לגמרי תוך כמה שעות מכל המחשבות המתישות, ופה זה קרה מוקדם מהצפוי.

     

    לא היה שום דבר מיוחד, אפילו לא ריצה מהנה או שונה, אלא רק אנשים עם תחביב משותף שהתקבצו יחד במקום מסוים עם קופסת עוגיות תמרים, אבטיח חתוך ובייגלה יבש.

     

    לריצת לילה כבר הגענו שמחים במיוחד, הייתה בה עלייה קטלנית. לא יודעת מאיפה אבל הגיעו הכוחות ברגע הנכון ואפילו נהניתי. זה די הזוי שאהנה במסלול כזה שכולל חושך, עלייה ושטח אבל יש דברים שכנראה אי אפשר להסביר.

     

    בלילה כצפוי לא ממש הצלחתי לישון, ובבוקר קמנו לריצה האחרונה שלנו. התחלנו לרוץ והגוף בקושי סחב. העייפות כבר נתנה את אותותיה אבל אחרי קילומטר וחצי חזרו הכוחות וסיימנו את המרוץ בשמחה גדולה. ממש גדולה.

     

     

    עוד קצת והגענו לסוף  ( )
    עוד קצת והגענו לסוף

    כמו לידה

    כמה התלבטויות היו לי, כל כך הרבה פעמים רציתי לוותר על ה"חוויה" הזאת, לא הבנתי למה צריך את כל הלוגיסטיקה והתכנונים בשביל "סתם" לרוץ, למה כל האנרגיה המבוזבזת הזאת? עכשיו אני מבינה שזה חלק מהעניין, מהחוויה, מהקסם הזה שקורה כשאנשים נפגשים והופכים להיות חלק ממשהו גדול, שכל אחד מהם הסכים להשקיע ולהתאמץ בשביל ההנאה של כולם אבל בעיקר בשביל ההנאה שלו.

     

    כדי לקבל הפתעות מהחיים צריך לפעמים קצת להתאמץ ולעשות דברים שלא נראים באותו רגע נחמדים ומתגמלים. אימון שטח בשמונה בערב אחרי יום עבודה הוא לא הדבר הכי משמח אבל ביחסי עלות תועלת לגמרי קיבלתי החזר על ההשקעה שלי, וזה כמעט כמו לידה, מהר מאוד שוכחים את הכאבים והקשיים ונשאר רק הכיף והזכרונות. במקרה הזה - זכרונות מתוקים מטיול שנתי באמצע החיים.

     

    ביגוד ונעלים: אדידס




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עם מירב ואורלי - בלעדיהן זה לא היה קורה
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים