ידיד היה לי בשנות מגוריי בצרפת: מהגר מצרי קופטי שהתרבות הצרפתית נספגה בו עד שרק חדי עין ואוזן הבחינו במוצאו הזר. פעם סיפר לי שבראיון עם פקיד משרד הפנים לצורך בחינת בקשתו לקבל אזרחות, נשאל אם הוא אוהב קסולה (Cassoulet), מאכל קדרה המותקן בבישול ארוך ודומה לחמין. מהבעת פני הפקיד הסיק ידידי כי החך יקבע אם הוא ראוי להיות אזרח הרפובליקה, ולפיכך הביע התלהבות מטעמו של המאכל הצרפתי המסורתי – וזכה. כמובן שמבחן הקסולה לא עוגן בחוק והיה גחמה של פקיד, אבל הסיפור ששמעתי לפני עשרות שנים נחקק בזיכרוני מפני שאייר שאלות מציקות על הזיקה בין תרבות לאזרחות.

במהלך עשרות השנים האחרונות השתלטה על העולם המערבי תפיסה המפרידה בין זו לזו. לא רק מדינות ההגירה, אלא גם מדינות הלאום העתיקות באירופה, אימצו את עיקרון הרב־תרבותיות ואיפשרו למהגרים לשמר ולטפח כרצונם את תרבותם ואורחות חייהם, ואף להפגין בפרהסיה את ייחודם. כל עוד השתבצו אבני הפסיפס בתרבות ההגמונית, נשפטה הדרישה להתבוללות כבלתי־קורקטית מבחינה פוליטית, אך עתה – נוכח גל ההגירה השוטף את אירופה – מנצחת הגישה ההפוכה, זו שעד לא מכבר נזהרה האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית מלבטא בקול רם.

ברוח זו דיבר בשבוע שעבר ניקולא סרקוזי, מנהיג המפלגה הרפובליקנית הצרפתית, מי שהיה נשיא ואולי ישוב להתגורר בארמון האליזה. דבריו מלמדים על נטיית הלב העכשווית של ציבור הבוחרים ואינם נבדלים הרבה מאלה שמשמיעה יריבתו, מרין לה־פן, מנהיגת "החזית הלאומית".

"ההתבוללות", קובע סרקוזי, "לא צריכה להיות אפשרות המוצעת למי שבוחר לחיות בצרפת, אלא תנאי שיש להציג בפני כל מי שמתגורר כאן תקופה ארוכה ובפני כל מי שמבקש להתאזרח". את עיקר הנטל הוא מעמיס על מערכת החינוך: "למרבה הצער, בהדרגה, התנערו בתי הספר מהנחלת התרבות הצרפתית שהיא מורשת האומה. ב־30 השנים האחרונות אימצנו פוליטיקה שחוללה אסון, ועלינו לבנות הכל מחדש ולאתחל פוליטיקה גורפת שתבולל את אוכלוסיות המהגרים".

תפקיד חשוב מועיד סרקוזי לאמצעי התקשורת: "עליהם להציג את הגיוון, אך גם את זהותנו המוגדרת על ידי הגיאוגרפיה, השפה וההיסטוריה... האמנות שלנו, הגסטרונומיה שלנו, מנהיגינו, העידון האסתטי שלנו, החירויות שלנו, הרגלינו וטקסי חיינו". סרקוזי מציג את מאפייניה של רוח האומה גם באמצעות תיאורם של אויביה: "אל לציוויליזציה שלנו להשלים עם שעבוד נשים, הפרדת מינים, התכחשות לגוף, שנאה לכל יופי, איסור על שמחה, הסתגרות והתנכלות לחדוות החיים". למה לעולם לא יישמעו טקסטים כה יומרניים מפי מנהיגים ישראלים? כי במערכת החינוך הציבורית, החינמית והחילונית של צרפת לומדים כ־85% מהתלמידים, אבל גם בבתי הספר הפרטיים שרובם קשורים לכנסייה הקתולית אין שיעורי דת ואין הבדל רב בין תוכניות הלימודים הנהוגות בהם לבין אלה הנהוגות בבתי הספר האחרים. אצלנו, לעומת זאת, מפוצלת מערכת החינוך מהפעוטון ועד המכללה, ולכן אי־אפשר שבית הספר הישראלי יהיה בית היוצר לנשמת האומה.

תלמידינו נוחלים ממוריהם נרטיבים מנוגדים, המתחרים על משמעות ההיסטוריה שלנו ועל הערכים היסודיים שבהם עלינו לדבוק. צרפת שקועה בצרות בגלל המהגרים המוסלמים, אבל צרתנו גדולה יותר: איננו יודעים מי אנחנו. אלמלא כן, לא היינו מרבים לשאול "מהו ישראלי בעיניך", ולא היינו מכריזים בכל הזדמנות "עם אחד אנחנו". √