משבר גיל ה-40 של ההורים
כל הזמן אנחנו דואגים לילדים, רוצים שיהיה להם טוב, משקיעים, מטפחים ומחנכים אבל מה איתנו? על הגיל שבו ההורים מתחילים לחשוב מה יהיה עם החיים שלהם והרגע שכדאי לעצור ולתת למחשבות לרוץ
למה לעזאזל הם לא יכולים להסתדר לבד? כלומר, מה כל כך דחוף להם לריב עכשיו, דווקא עכשיו, כשסחבק מתכנן את הענוגה שבסייסטות? אני לא הסייח הצעיר שהייתי, מאגר הפתרונות היצירתיים שלי מדלדל לו במהירות האור, ומאגר הסבלנות שלי פרקטיקלי כבר לא קיים, אז למה לא להתחשב לשנייה בדב? רגע. סטופ התבכיינות. בואו נהיה ענייניים.
אולי יעניין אתכם גם:
- ריב עם הילד זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך
- הרגע שאפשר לתת לילדים להסתדר לבד
- טעויות של הורים שמשפיעות על עתיד הילדים
ילדים הם מוצר שעובר כל הזמן שלבים התפתחותיים. במילים פשוטות – הם כל הזמן משתנים. הנאחס העיקרי שבזה הוא שאתה, ההורה, צריך לעדכן מחדש את המיומנויות ההוריות שלך אחת לחצי שנה. הרשת מוצפת בעצות להתמודדות מושלמת עם אותם "מעברים" – איך להיערך לקליטה בגן, איך לשרוד את כיתה א', איך להחביא את מלאי הוויסקי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות וכיוצא באלה.
והמכנה המשותף והקטלני הוא אחד: העיניים מונחות אך ורק על הילדים. כל אלומות הקשב מופנות אך ורק אליהם. וההורים? ההורים כבר יסתדרו איכשהו. אם הם עוברים בעצמם תמורות בולטות ושינויים עוד יותר בולטים בדגשי החיים, אז כדאי שיסתדרו איכשהו. ולא תמיד זה עובד ככה.
אנשים בני ארבעים ומעלה אולי עושים פחות רעש, אבל אל תטעו - הם עוברים תהליכים, משנים פוזיציות ועמדות. כל הזמן. קונפליקטים פנימיים הם לא רק נחלתם של נטולי הקמטים, רק שאצלנו, המאותגרים כרונולוגית, משום מה יש פחות לגיטימציה לבטא אותם. רוצים דוגמאות? בכבוד:
1. הצורך להגדיר מחדש את האינטימיות הזוגית
כל המלוכלכים שחושבים על סקס, תרגיעו ותעברו לטור אחר. אני מדבר על משהו עמוק יותר. כשהיינו צעירים, החוזה הסמוי בינינו היה שאנחנו עושים כיף ביחד ומדברים על כל מיני דברים עמוקים. אחר כך הגיעו הצאצאים, והחוזה השתנה. הסכמנו לשים על pause את הקשר בינינו, מתוך הבנה שצריך עכשיו לדאוג לילדים ולתת פוש בקריירה. אני יודע שזה לא נשמע מאוד פוליטיקלי קורקט, אבל סטטיסטית, זה מה שקורה לרוב הזוגות.
עכשיו אנחנו בוחנים מחדש את האדם שאיתנו ומנסים לשאול שתי שאלות. הראשונה, שהיא יותר פיקנטית אבל פחות חשובה ,היא "האם אני רוצה בכלל להישאר איתו/ה?". השנייה, המרכזית יותר, היא "כיצד אני משפר ומעצים את החיים שלי לצידו/ה בשנים הבאות ומה אני צריכ/ה לעשות כדי להגיע לשם?" ואז בדיוק שני הקטנים מתחילים לריב. אין רגע שקט בבית הזה.
2. הצורך להחליט באיזה מקום הקריירה עומדת
אז בסדר, לפי המודל האמריקאי אנחנו כבר אמורים להיות בעיצומה של ההגשמה העצמית, נהנים מהכנסה פסיבית או פרנסה אקטיבית או קלישאה אחרת, אבל מגיע הרגע שבו בן ה-40 פלוס צריך להגדיר לעצמו מה הוא יכול להשיג ומה כבר סביר שלא ישיג בערבות הקריירה. אתם יודעים מה? יש תהייה פסיכולוגית בסיסית יותר, שמגיעה אפילו לפני השאלה הזו – "מה הנתח של הקריירה בתוך עוגת הזהות שלי?". פעם הספיק לך להיות אמא ומנהלת שיווק. תבדקי עם עצמך האם עדיין זה כך.
3. הערך המוסף
והגענו לדבר שקשה כל כך להגדיר: משהו חדש שעולה על במת החיים שלך ונותן לו משמעות. אני יודע שהניסוח הזה כללי ועמום עד כדי להתחרפן, אבל זה כמעט בלתי נמנע. לאחת זו תהיה פעילות פוליטית, לאחרת - חידוש קשר עם ידידות עבר, לשלישי - התאהבות בתחום עניין חדש ישן, והרשימה יכולה להכיל שרשרת ארוכה של פריטים.
ואגב, זה הכי בסדר בעולם שתחליטו להעמיק ולהשקיע בזירות החיים שכבר קיימות: ההורות ו/או הקריירה. לא חובה לחדש ואנחנו לא מחלקים פה ציונים פסיכולוגיים על תכנית חיים ראויה או עלובה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
העניין הוא אחר – התהליך הזה לא רק שלוקח זמן, אלא לובש פעמים רבות צורה של חיפוש אסוציאטיבי, בלתי מסודר ובלתי ליניארי. אתה עובר התנסות מקרית בתחום אחד בינואר, מנהל שיחת נפש עם חבר בפברואר, רואה איזו תוכנית פותחת מחשבה במרץ, וכן הלאה.
אבל בדבר אחד אל תטעו, המחשבון הפנימי שלכם מחפש כל הזמן, באופן מוצהר או סמוי. נפש אנושית היא לעולם נפש לא שקטה. הנאחס הוא שקשה לנו הרבה פעמים לבטא באופן ברור וקל לעיכול את ההתחבטויות הללו, אז פעמים רבות נוח לנו להדחיק אותם, ולא לקשקש לאחר בשכל.
אז הנה עבר לו טור שלם על הורים כבני אדם, בלי שכמעט הזכרנו את הילדים. אני חושב שזה הישג נחמד. ניפגש
הכותב הוא פסיכולוג, יועץ בבעיות חיים שונות, מרצה על חשיבה יצירתית וחשיבה פסיכולוגית לכל דורש, ועדיין קשה לו לכתוב על עצמו שורת פרומו בסוף כתבות.
ומה עם זמן איכות ללא הילדים? צפו בבייבי טוק:
לפנייה לכתב/ת 
