תארו לכם שהאפיפיור היה יוצא בהצהרה שחלק מכתבי הקודש מוטעים. זה מה שקרה השבוע בקרן המטבע הבינלאומית — אחד הגופים הכלכליים החזקים ביותר בעולם, שקובע במידה רבה את האידיאולוגיה, הכללים והמדיניות שלפיהן מתנהלת הכלכלה הגלובלית.
מחקר שערכו שלושה חוקרים בכירים של הקרן הוביל אותם למסקנה ששניים מעיקרי האמונה שלהם מטיפה ואותם מיישמת הקרן עשרות שנים — מדיניות צנע וליברליזציה של ההון — מוטעים. מדיניות, שאימללה והרסה את חייהם של מאות מיליוני אנשים בעולם ויצרה פערים כלכליים בין קבוצות שונות בתוך מדינות, הייתה מבוססת על הנחות מוטעות.
לפי המחקר, מדיניות הצנע שהקרן מכתיבה זה עשרות שנים למדינות בעולם: מדיניות הכוללת הורדת ההוצאות הציבוריות באמצעות צמצום שירותים ציבוריים כמו חינוך, בריאות ורשת ביטחון סוציאלי, לא השיגה את מטרתה. "המדיניות", כותבים החוקרים, "גבתה מחיר כבד של גידול באי־שוויון... והגידול באי־שוויון פוגע בצמיחה וביכולתה להיות ממושכת". כמו כן, המדיניות שהסירה מגבלות על תנועת הון בין מדינות, הון ספקולטיבי שמגיע ונעלם לאחר זמן קצר, יצרה משברים פיננסיים קשים, פגעה בצמיחה הכלכלית והגדילה את אי־השוויון.
מדיניות הצנע וקידום הליברליזציה של ההון הם מרכיבים מרכזיים ב"ניאו־ליברליזם", האידיאולוגיה השלטת במדיניות הכלכלית בעולם מאז תחילת שנות ה־80. אביה המייסד הפוליטי היה נשיא ארה"ב רונלד רייגן והאם המייסדת הייתה ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, שאת ההצדקה סיפקו להם כלכלנים כמילטון פרידמן. אידיאולוגיה זו כוללת מרכיבים נוספים, כמו צמצום מעורבות המדינה בשוק הכלכלי, הפחתת מסים ליחידים ותאגידים, הפרטה של נכסים ציבוריים ושירותים חברתיים ועוינות כלפי ארגוני עובדים. יש לציין, שבעוד שהחוקרים מוטרדים ממדיניות הצנע והליברליזציה של ההון, הם כותבים שבמקרים רבים הפרטת השירותים החברתיים אכן הובילה לשירותים יעילים יותר ושסחר גלובלי הציל מיליונים מעוני מחפיר.
למה מסקנות המחקר רלוונטיות לנו? כיוון שהאורתודוקסיה הניאו־ליברלית מכתיבה את המדיניות הכלכלית והחברתית זה שנים גם כאן, וכיוון שבנימין נתניהו, המנהל את המדיניות הכלכלית שלנו במשך כמעט שני עשורים, הוא גדול המאמינים באידיאולוגיה הניאו־ליברלית.
בכל שנות כהונתו כראש ממשלה וכשר האוצר, הקפיד נתניהו ליישם באדיקות את עיקרי האמונה של העברת עושר לעשירון העליון על חשבון שאר האוכלוסייה ויישם מדיניות של צנע כאידיאל ראוי בפני עצמו. מדיניותו כללה קיצוצים דרסטיים בהוצאות הציבוריות, קיצוץ בשירותים החברתיים ופרימת רשת הביטחון הסוציאלי. הוא יצא למלחמה במי שכינה "האיש השמן" (הסקטור הציבורי) שיושב, לדבריו, על כתפיו השחוחות של "האיש הרזה" (הסקטור העסקי). סקטור שהדרך היחידה לסייע לו היא להרעיב את הסקטור הציבורי. אגב, לפי מחקר של פרופ' מומי דהן ואריאל גולדשטיין שפורסם החודש, הסקטור הציבורי בישראל הוא דווקא "לא פחות טוב מהמגזר העסקי... זה שולל את הטענות של אנשי עסקים רבים שלפיהן הבעיה הגדולה של ישראל היא המגזר הציבורי".
מדיניות הצנע הזו, המתנהלת באמצעות הרעבת השירותים החברתיים, נמשכת פה זה שנים. לפי הדו"ח השנתי של ה־OECD על כלכלת ישראל שהתפרסם לאחרונה, חלקה של ההוצאה הממשלתית בתוצר בישראל ירד בעשור האחרון ביותר מ־10%. קיצוץ שגודלו מגיע ל־150 מיליארד שקלים והפך את ישראל לאחת משיאניות אי־השוויון והעוני בעולם המערבי.
אולם המחקר של קרן המטבע הבינלאומית, שבוקעים ממנו הדי קריסתה של תפיסת עולם כלכלית וחברתית הרסנית, שהובילה לאי־שוויון, מיתון ואבטלה, אינו משפיע על דיוני התקציב המתנהלים בימים אלה, בין נתניהו, האוצר ובנק ישראל. בימים שבהם המשק הישראלי נכנס למיתון, דנים שם שוב לעומק במינון המדויק של תרופות האליל הרעילות. √
