כששאלתי השבוע את ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג אם יתמוך בתוכנית חירום כלכלית של הממשלה להאצת הצמיחה, הכלכלן שבו גבר על הפוליטיקאי שבו. כן, אמר, אתמוך. אבל על איזו תוכנית לצמיחה אתה מדבר? איפה אתה רואה ניצנים של תוכנית כזאת ששר האוצר וראש הממשלה מכינים? היא לא בנמצא. היא לא בכתובים.
אבל, אמרתי, האוצר דווקא עסוק מאוד. הנה, הוא פועל נמרצות לשינוי מבנה המגזר הפיננסי.
פרופ' טרכטנברג שקל לרגע את תגובתו עד שאמר: לו התבקשתי על ידי שר האוצר להכין רשימה של עשרת הנושאים שצריכים להימצא בראש סדר היום הכלכלי, נושא התחרות במגזר הבנקאי היה ממוקם ברשימה לכל היותר במקום ה־11 ומטה. הסוגיה הלא חשובה הזאת תופסת זמן ומאמץ מיניסטריאלי שצריכים להיות מרוכזים בטיפול במשבר הצמיחה והיצוא. הם עסוקים בכל, חוץ מאשר בבעיות ובמצוקות הבוערות של המשק.
אין ביטוי מוחשי יותר לבריחת הממשלה מהאחריות מהדיונים הראשוניים על תקציב 2018־2017. הם מתנהלים בבועה, הרחק מהזיעה ומהחרדה המתפשטות במגזר העסקי. אנשי האוצר ממקדים את הדיון סביב האומדנים השונים של "הבור", מונח טעון ונטול משמעות כלכלית. הבור הוא — אם אני מבין נכון, ואני לא בטוח שאני מבין נכון — ההפרש בין ההוצאה התקציבית החזויה בשנתיים הקרובות לתקרת ההוצאה שהממשלה קבעה לעצמה באמצעות מה שמכונה "הכלל הפיסקלי החדש" פלוס מה שמכונה "נומרטור". המילים הבומבסטיות הללו מחפות על מהלך פשוט: האוצר מתעקש להכניס את רגליו של התקציב לנעליים שקטנות בשני מספרים לפחות מהגודל הממשי של רגלי המשק. או בניסוח אחר: הכלכלה הישראלית, כדי לעמוד איתן על רגליה, כדי לצמוח וכדי לדאוג לקהיליות המוחלשות, צריכה כיום נעליים במידה גדולה, אבל ראש הממשלה ושר האוצר מתאמצים לדחוס אותה לנעליים שקטנות לפחות בשתי מידות. זה כואב, זה פוצע, זה לא מאפשר לעמוד, קל וחומר לא לרוץ.
לכן אין שום בור בתקציב החזוי ל־2017/18. הבור היחידי הוא בהשקפת העולם הכלכלית והחברתית השמרנית לעילא השולטת בדיוני התקציב, שאינה מכירה במציאות משתנה.
החרב שהייתה מונחת עשרות שנים על צווארה של הכלכלה הישראלית, חרב החוב הממשלתי הגדול, הוסרה מעליה. הסרתו של חרב החובות יצרה מרחב המאפשר הגדלה משמעותית בתקציב הממשלה. לא השתוללות, כן תיקון, עם דגש על האופן השונה שבו משפיעים סעיפי תקציב שונים על המשק.
היחס בין החוב הממשלתי הכולל, הפנימי והחיצוני, ובין התוצר המקומי יורד בהתמדה זה שנים אחדות. ב־2015 ירד לשיעור הנמוך מ־65%, אחד הנמוכים במערב. פחות חובות – פחות תשלומי ריבית: גם מהעומס הזה ישראל משתחררת במהירות.
בהסתכלם על היחס הנוח בין החוב לתוצר מצד אחד, ועל ההאטה המתמשכת בצמיחת התוצר מצד אחר, ממליצים גורמים בכירים באוצר לקחת בשנתיים הקרובות פסק זמן בחתירה לצמצום נוסף בחוב ולהפנות משאבים ממשלתיים מוגדלים להשקעות בתשתיות פיזיות והשכלתיות.
בפועל, אומרים אותם גורמים שלא שותפים למרוץ לקיצוצים, אין שום צורך להתעקש על גירעון של 2.5% מהתוצר ל־2017 וגירעון של 2.25% ב־2018. מותר, שומו שמיים, להרשות לממשלה גירעון של 3.2% ואפילו עד 3.5% מהתוצר בשנה הבאה ובשנה שלאחריה. "כלכלת ישראל", הם מסבירים, "לא יכולה ולא צריכה לחיות בשנים הקרובות תחת האימה והטראומה של חריגה מתוואי הגירעון כפי שהממשלה קבעה לעצמה. התוואי הזה התאים למציאות של צמיחה והשקעה, הוא לא מתאים למציאות של קיפאון ודשדוש. צריך להוסיף 3 מיליארד שקל למערכת הבריאות. צריך להוסיף מיליארדי שקלים לעידוד מחקר ופיתוח. צריך להוסיף מיליארדים לקצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי. כל זה הרבה יותר חשוב מעוד אחוז של גירעון".
בשביל מה עמלו באוצר שנים רבות להורדת היחס בין החוב הממשלתי לתוצר אם לא כדי לתת למדינה דרגות חופש תקציבי נוספות כשהיא זקוקה להן, כמו כעת? בשביל מה אם לא כדי "לאפשר לממשלה לפתוח את החגורה התקציבית למטרות נכונות", שואלים רטורית בכמה אגפי אוצר, ביניהם באגף החשב הכללי האחראי ישירות על ניהול החובות. כשישראל מדורגת בתחתית סולם המדינות המפותחות לפי ההוצאה הציבורית המופנית למטרות חברתיות, למה להתעסק בנומרטור, מנגנון חשבונאי שכל מטרתו למנוע שינויים במדיניות התקציב ובסדר העדיפויות כשאלו מתבקשים? אחד ממשתתפי הדיון בממשלה הגדיר את העיסוק בנומרטור כ"ירידה מהפסים". ח"כ גפני מיהדות התורה, יושב ראש ועדת הכספים, אמר לי השבוע: "אני מלא צער על כך שנתתי את ידי לתיקון בחוק התקציב המפעיל את הנומרטור הזה. זו הייתה טעות מצידי; נפלתי בפח. אפעל כעת לביטולו".
ואישיות כלכלית ידועה הוסיפה: "כשבעולם שומעים שממשלת ישראל לחוצה מכך שהגירעון בתקציב יהיה בשנה הבאה 3.2% מהתוצר ולא רק 2.5%, הם צוחקים עלינו". הם צוחקים, אנחנו בוכים.
הערות למאמר
מאמר קצר, שראה אור בחודש שעבר בירחון הפופולרי של קרן המטבע הבינלאומית, "מימון ופיתוח", עורר גלים גבוהים. לא ברור לי למה. המאמר אמנם מעיד על הרוח החדשה נושבת במסדרונות הקרן, רוח של רוויזיה בהשקפה ששלטה שם מאז שנות ה־80 של המאה הקודמת והידועה בכינויה הבעייתי "נאו־ליברליזם", אך כיוון הרוח בקרן המטבע השתנה כבר לפני חמש־שש שנים, לא כעת.
אפשר שלגלי ההדף גרמה כותרתו הפרובוקטיבית של המאמר: "האם הנאו־ליברליזם זכה להערכה מופרזת? (Oversold)". חתומים עליו שלושת הכלכלנים הבכירים העובדים במחלקת המחקר של הקרן – ג'ונתן אוסטרי, פרקש לאונגני ודווידה פורצ'ני – ותשובתם מתונה ומורכבת. מדיניות כלכלית נאו־ליברלית, הם כותבים, שעיקרה פתיחת שווקים, חידוד תחרות וצמצום מעורבות ממשלתיות עודפת, חילצה מאות מיליוני אזרחים בעולם מהעוני, איפשרה תקופה ממושכת של צמיחה ושגשוג והפיצה את פירות הטכנולוגיה על פני תבל. אך בכמה מקרים, הם מודים, "אכן הפרזנו ביתרונותיה והמעטתנו בחסרונותיה". באלו מקרים? כאשר על פי המרשם הנאו־ליברלי מדינה מתפתחת חשפה את עצמה מוקדם מדי ובלא הכנה משקית מספקת לתנועות הון בינלאומיות חופשיות (ליברליזציה חפוזה בשוק מטבע חוץ) וכשמדינה מפותחת עם רמת חוב ממשלתי יחסית נוחה ממשיכה בריסון תקציבי חריף מדי. המקרה הראשון הטיפוסי: תאילנד. המקרה השני הטיפוסי: גרמניה. לעומת זאת, מחברי המחקר ממליצים ליוון להמשיך במסע המפרך להורדת נטל החוב הממשלתי ולבריטניה לא לשקול לרגע מגבלות על תנועת הון חופשית.
ואלו הערותיי בשולי המאמר.
• הערה מקומית־היסטורית: את הניסוי הקטלני בליברליזציה מוקדמת מדי עברה ישראל בכאב כלכלי גדול, בבכי ונהי, בשנים 1977־1985. שר האוצר הראשון של הליכוד, שמחה ארליך, חלם להפוך את ישראל לשווייץ+הונג־קונג של המזרח התיכון על ידי הסרת כל פיקוח מתנועות מטבע החוץ. התוצאות היו הרסניות: עשור אבוד של המשק, היפר־אינפלציה והיפר־גירעונות. מאז שרי האוצר והנגידים של בנק ישראל נזהרו מחיפזון בתחום הזה, וכשהון ספקולטיבי זר החל לזרום לארץ התערבו ורכשו עשרות מיליארדי דולרים.
• הערה שנייה, עובדתית: לא נכון שבנימין נתניהו כשר האוצר וכראש הממשלה ניהל בפועל מדיניות כלכלית נאו־ליברלית בשני המישורים המוזכרים במאמר. ביבי לא דחף לליברליזציה מוחלטת בשוק מטבע החוץ. להפך, הוא חשש ממנה. וביבי אמנם הכריז על כוונתו להקטין את משקל הממשלה בכלכלה, אלא שלא מימש את הצהרתו כראש הממשלה. תחת שלטונו התנפחה התעסוקה במגזר הציבורי־הממשלתי לממדים מבהילים למדי. מ־2012 עד הרבעון הראשון של 2016 נוספו למגזר הזה כ־150 אלף משרות של שכירים – מחצית(!) מכלל מקומות העבודה שייצר המשק באותה התקופה. היקף התעסוקה בממשלה הרחבה עלה ב־14%, בתעשייה ירד ב־1%.
• הערה שלישית, ביקורתית: הכלכלנים החתומים על המאמר פירסמו ממצאי מחקרים דומים בכתבי עת מקצועיים כבר לפני שנתיים ושלוש, וחלקם הובא בהרחבה בזמן אמת ב"ידיעות אחרונות". כותב שורות אלה הרי מבקר זה שנים את הקיבעון של ראיית היחס חוב/תוצר כחזות כל המדיניות הכלכלית הציבורית. לכן התנגדתי — לצידם של נגידת בנק ישראל ושורה של כלכלנים מובילים – כל כך לשינוי הכלל הפיסקלי של ממשלת ישראל לפני כשנתיים, בכיוון של ריסון תקציבי נוסף.
• הערה אחרונה, מציאותית: חברת דירוג האשראי מודי'ס ערכה חישוב בינלאומי העונה לשאלה: בכמה יכולות מדינות שונות להרשות לעצמן להגדיל את החובות הממשלתיים בלא להיקלע למצוקה ובלא לסכן את מעמדן בשוקי ההון? או בניסוח מקצועי שעליו המליצו אז מחברי המאמר המצוטט, מהו "המרחב התקציבי" החופשי העומד לרשותן? מודי'ס מצאה שישראל יכולה להרשות לעצמה להכפיל — להגדיל ב־91% – את היחס בין החוב הממשלתי לתוצר בלא נזק למשק. עוד מצאה שבדירוג "המרחב התקציבי" של עשרות מדיניות ישראל ממוקמת נפלא בצמרת עם שווייץ, סינגפור ושוודיה. טוב יותר מגרמניה.
הממצא לא מנע מכלכלני מודי'ס לנמק, גם בדוח האחרון מלפני כחודש, את סירובם להעלות את דירוג האשראי של ישראל ביחס חוב/תוצר לא מספיק נמוך. איך הדברים מתיישבים? לא מתיישבים: מילים לחוד, מעשים לחוד. תיאוריה לחוד, פרקטיקה לחוד.
על כך הוויכוח לקראת תקציב 2018־2017, ולא על כינויי סרק כמו "נאו־ליברליזם".
איש לא קם
הסתכלו על חוק שכר הבכירים במגזר הבנקאי, חוק שאין לו מקביל באף מדינה בעולם, גם לא בצפון־קוריאה. בעיניי הוא אחד משיאי הרשלנות בחקיקה הכלכלית בארץ. אין כוונתי לגובה השכר המרבי שנקבע בחוק החדש (2.5 מיליון שקל לשנה) אלא לאופן שבו נוסחו סעיפי החקיקה. המונח "שכר" מוגדר בחוק ככולל "כל התנאים הנלווים לשכר, ובכלל זה החזקת רכב, טלפון, תנאים סוציאליים, הפרשות בשל סיום יחסי עובד־מעביד וכל הכנסה שנזקפה לשכר בשל מרכיב שהוענק לעובד". ההגדרה, הכתובה עברית איומה, מנוגדת למה שמבינים בדרך כלל כשכר עבודה. ראשית, היא מחילה את תקרת התשלום השנתי על מלוא עלות ההעסקה למעסיק. מ־2.5 מיליון שקל "עלות" מופיעים בתלוש השכר של העובד הבנקאי/פיננסי הבכיר כ־1.5 מיליון שקל, כ־120 אלף לחודש ברוטו. האם לכך התכוונו מציעי החוק? מסופקני.
שנית, וזו הפסקה הבעייתית במיוחד, בתקרת 2.5 מיליון השקל לשנה נכללות גם הזכויות שצברו העובדים בכל שנות עבודתם וגם פיצויי פיטורים חד־פעמיים שמעבר למינימום החוקי. הדבר מתברר מהגדרת המונח "תגמול" המופיעה אף היא בחוק והכוללת "תגמול פרישה שאינו פיצויי פיטורים על פי דין". התגמול מוגבל כאמור ל־2.5 מיליון שקל בשנה. לו היה החוק בתוקף לא רק בענף הפיננסים, כל מהלך ההפרטה של התעשייה הצבאית היה קורס כי עשרות (ויש אומרים יותר מ־100) עובדים צפויים לקבל שם פיצויים מוגדלים מעל התקרה הזאת. הוא הדין בחברת חשמל, בנמלים, בצבא הקבע ובלא מעט חברות פרטיות.
הפגיעה בזכויות העובדים הצבורות הגלומה בחוק בלתי־נסלחת חברתית, וקשה להבין כיצד מפלגות שמאל תמכו בה. כיום, כך נראה, כל מי שנתנו את ידם לחקיקה החפוזה והרשלנית מכים על חטא. שר האוצר כחלון אמר בפומבי, פעמיים, שהכוונה לא הייתה לפגוע בזכויות ובהסכמים מהעבר. בשיחות טלפון עם נשיא איגוד הבנקים, יאיר סרוסי, חזר כחלון על עמדתו זו. נגידת בנק ישראל קרנית פלוג הביעה בפומבי את דאגתה מהחקיקה הבלתי־אחראית העלולה לגרום להתפטרות המונית של פקידים גם לא־הכי־בכירים מהבנקים. ח"כ שלי יחימוביץ', מיוזמות החוק, כתבה: "אני מתנגדת לחקיקה רטרואקטיבית ולפגיעה בזכויות עובדים שכבר נצברו (גם אם הן מקוממות) ואיני מתכוונת לשנות את עמדתי. ההישג בהגבלת שכר הבכירים מעתה והלאה הוא פורץ דרך כשלעצמו".
כשהרשלנות בחקיקה נחשפה פנו היועצת המשפטית של בנק ישראל, טידה שמיר, והיועץ המשפטי של משרד האוצר, אסי מסינג, למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, לחוות את דעתו ולפרש את החוק באופן המנטרל את העוקצים. הוא סירב, בצדק, וכתב שזו "משימה כבדה מדי שאינה מתאימה לפרשנות משפטית, בעיקר על רקע ההוראות העמומות של החוק". השינוי המבוקש צריך להיעשות על ידי תיקון "בחקיקה ראשית". מכתבו של ליכט גדוש ביטויי הסתייגות מהחוק, מהשתוממות ועד לגלוג. ליכט מדגיש את "הקשיים המשמעותיים ביישום החוק, בעיקר לגבי עובדים קיימים". "חוסר הוודאות", הוא כותב, "עלול להוליך לפרישת עשרות בכירים... שאינם מוכנים ליטול סיכון לשלילה עתידית של התשלומים המגיעים להם..." כך הצליחה הכנסת, רדופת הפופוליזם, להפוך את מה שח"כ יחימוביץ' ראתה כפריצת דרך לדרך ללא מוצא.
החוק ייכנס לתוקפו בתחילת אוקטובר, ומהרגע הזה ייאסר על המעסיקים בחברות פיננסיות ובנקאיות לממש את ההתחייבויות שנתנו לעשרות העובדים — ולפי פרשנות מחמירה למאות עובדים – לעת הפיטורים או הפרישה. העובדים הערים לסיכון הזה לא מוכנים לחכות; רובם כבר הגישו מכתבי התפטרות, אחרים יגישו בימים הקרובים. זהו "זעזוע חסר תקדים במערכת הבנקאית", אומר יאיר סרוסי. בבנק ישראל שותפים לדאגותיו ורואים במסע ההתפטרות ההמוני החזוי סיכון לכלל היציבות הבנקאית בארץ, שהושגה בעמל כה רב. כדי להתכונן אליו, הבנקים כבר שמו בצד כ־250 מיליון שקל של פיצויי פרישה ופיטורים.
בסוף השבוע פנה איגוד הבנקים לבית המשפט העליון, "בתקווה שהוא יודיע שהחוק אינו חל על זכויות העבר של העובדים", מסביר לי סרוסי. זהו המוצא האחרון מבחינתו. עדיפה הייתה, למשל, תקנת הבהרה של האוצר או הערה מבהירה בפרוטוקול ועדת הכספים. עדיפה אך חסרת סיכוי. סרוסי: "למרות שכיתתתי את רגליי בין הרגולטורים ובין המחוקקים, לא הצלחתי לקבל תשובה משפטית לחששות העובדים. מי שנפגשתי איתם ודיברתי איתם העבירו את תפוח האדמה הלוהט מיד ליד. הכל הסכימו עם הצורך לשנות את החוק כדי לא לפגוע בזכויות העבר של העובדים, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת אחריות על השינוי". איש לא קם, איש לא זז, פן יאשימו אותו חלילה בתמיכה בבנקים, האשמה המקבילה בחומרתה, בשיח הישראלי 2016, לכפירה בקיום מכשפות בימי האינקוויזיציה. או בגאוניותו של סטלין בימי משפטי הראווה.
