לעיתים תכופות אני נזכר בשיחה עם החשוב בעיתונאים, טום פרידמן מ”הניו־יורק טיימס”. לפני שנים נפגשנו במסדרונות של כנס בתל־אביב; דבריו נצרבו מאז עמוק בתודעתי. התהליכים המתחוללים באוניברסיטאות אמריקאיות, אמר לי פרידמן, מסוכנים מאוד לישראל. הדור העולה של הסטודנטים שלנו, הסביר, מחפש לעצמו נושא חדש להיאבק בו ולמחות נגדו. בעבר הנושאים הללו היו האפרטהייד בדרום אפריקה, המלחמה בעיראק, בצע הכסף בוול־סטריט, יחס המשטרה לשחורים. חלקם התיישן, חלקם לא אקטואלי, חלקם מיצה את עצמו באכזבה.

עכשיו, המשיך, מגיע הכיבוש הישראלי לראש סדר יומם של הסטודנטים והאינטליגנציה האקדמית. יש בו, בעיניהם, כל האלמנטים הדרושים לשמש מוקד למחאה: דיכוי של חלשים על ידי חזקים ותמיכה אמריקאית רשמית בחזקים, הפרה של זכויות אדם, פוסט־קולוניאליזם, ניצול כלכלי, גזענות – הרשימה ארוכה וידועה. לכן, סיים פרידמן את תחזיתו הקודרת, קרוב היום שבו תנועת מחאה המונית נגד ישראל תתפרץ ביקום האוניברסיטאות האמריקאיות בעוצמה שאתם לא מסוגלים לתאר לעצמכם. ראו הוזהרתם.

אזהרתו נראתה לי קצת מופרזת ומוגזמת. אך הוא ראה את הנולד, לא אני. ישראל עומדת עתה מול אוניברסיטאות אמריקאיות עוינות, יותר עוינות מהאירופיות. מרצה שמלמד בפקולטה למדעי תרבות במוסד אקדמי אמריקאי מוכר ומכובד תיאר בפניי את המצב במחלקה שלו. “יש לנו 15 פרופסורים, מהם שמונה יהודים”, סיפר. “מהשמונה, ארבעה מנסים להסתיר את יהדותם ו’מתקנים’ את שמות המשפחה שלהם כדי למחוק את עקבות המוצא היהודי. שלושה נוספים מגויסים ומגייסים לפעולות מחאה קולניות ומקצינות נגד ישראל. רק פרופסור יהודי אחד מעז לא להסתיר את יהדותו ולהתנגד בפומבי לתעמולה הקנאית השוטפת את הפקולטה שלנו. לכן הוא מנודה, מוחרם ומאוים”.

אולי, הקשיתי עליו, אתה רואה צל הרים כהרים? בן שיחי הסתכל עליי בחמלה. שלא תטעה, אמר, רוח האנטישמיות נושבת אצלנו בחוזקה. אחרי הקריאות לחרם על ישראל יבואו – למעשה כבר באו – קריאות לחרם על היהודים שלא הצטרפו לחרם על ישראל, ואחריהן יגיעו קריאות לחרם על היהודים הציונים באשר הם, ולבסוף על היהודים באשר הם. היום הזה לא רחוק, פסק.

יהדות אמריקה מגיבה, לדבריו, לשינוי בהלך הרוחות של האליטות הלא־יהודיות בכסף ובהתכחשות. אם בעבר תרם המגזר העסקי היהודי בארה"ב קודם כל למטרות יהודיות קהילתיות, אחר כך לישראליות ואחר כך לכלל־אמריקאיות, כיום הסדר הפוך. "היהודים בקליפורניה", מספר נציגו הישראלי של נדבן יהודי־אמריקאי, "תורמים קודם כל ובגדול ליעדים המסמנים את הקשר וההזדהות שלהם עם הציוויליזציה האמריקאית הכללית. עוד קצת עם היהודית. ואפס, כמעט אפס, עם הישראלית".

הסתכלו על דפוסי המימון של מה שמכונה אצלנו "עמותות השמאל". איזה אחוז מתקציביהן ממומן כיום – להבדיל מלפני עשור – מתרומות של יהודים אמריקאים עשירים, ואיזה מממשלות וארגונים באירופה? מיליארדרים יהודים באמריקה, המדברים גבוהה־גבוהה על הצורך לעודד כוחות של שמאל מדיני ציוני מתון בישראל נמנעים מלהעביר סכומי כסף משמעותיים לפעילות של אותו השמאל. באחרונה שאלתי נציג בולט של הקבוצה (ואחד שלא הולך בתלם וכן תורם) לפשר ההימנעות, והוא ענה בכנות: "חבריי המיליארדרים ‘השמאליים’ מפחדים שתיחשף בפומבי תמיכתם במשהו ישראלי, גם בשמאל הישראלי הציוני". מעולם, סיכם, לא הייתה ישראל מבודדת ומנודה כמו היום בשיח התרבותי־חברתי־השכלתי האמריקאי. דור העתיד, גם היהודי, נגדכם.

לתפיסתי, טוב מאוד שיהודים אמריקאים מבקרים ויבקרו את ממשלות ישראל על חטאי הכיבוש המתמשך. אלא שבאחרונה, כמי שמרבה לקרוא חומרים, אני אכן מזהה בביקורת זו נימה אחרת, מקוממת: הרצון (לא מודע, כן מודע) לשאת חן בעיני הסביבה האקדמית והאינטלקטואלית הפוסלת את ישראל פסילה גמורה. עד כדי התכחשות כמעט מוחלטת למינימום טבעי של אמפתיה לאומית, שבלעדיה לא תיתכן ההשפעה של יהדות אמריקה על יהדות ישראל.

האזהרות של תום פרידמן הולכות ומתממשות, ועל הצד הרע.