אם יחידנית מחפשת אבא לילד הבא
טלי, היום בת 39, עם ילד שהביאה מבנק הזרע וסדרי עדיפויות ברורים, מוכנה יותר מתמיד למצוא את שאהבה נפשה, אבל אין לה מושג איך עושים את זה. אימון אישי
אני מבקשת שתחזור אחורה, שתסביר לי קצת יותר מי היא ומה הסיפור המשפחתי שלה. "אני מה שנקרא 'אם יחידנית'", היא פותחת. "החלטתי לפני ארבע שנים לעשות ילד לבד, מבנק הזרע. יצאתי לדייטים וחיפשתי אהבה בטירוף, ממש עבדתי בזה, ואז בנקודה מסוימת הבנתי שאני כמהה לילד יותר מזוגיות, ושבכל גבר אני תולה את עתידי כאם. איבדתי את החדווה שבאהבה, והכל הצטמצם לכדי הפריזמה הצרה הזו".
"ברור לך שזה לא עבד", היא ממשיכה. "הלחצתי את כל מי שהכרתי. הייתי כבר כל כך שחוקה ומתוסכלת מלחפש, עד שהחלטתי להשקיט את המקום הזה ולהביא ילד לבדי. אמרתי לעצמי שאני אהפוך את פני הדברים - קודם ילד ואחר כך אהבה, וזאת הייתה ההחלטה הכי טובה בחיים שלי. אבל עכשיו, כשינאי כבר ילד גדול, אני מתה לעוד ילד, אם אפשר ילדה, אבל אני כן רוצה את כל החבילה. רוצה זוגיות, אב נוכח, פרטנר לחיים שלי".
טלי, היום בת 39, עם ביציות מוקפאות וסדרי עדיפויות ברורים, מוכנה יותר מתמיד למצוא את שאהבה נפשה, אבל, וכאן מגיע האבל – אין לה מושג איך עושים את זה. "כבר ארבע שנים שאני לא שם. לא נפגשתי עם אף גבר במובן הרומנטי, אפילו סקס לא עשיתי כל התקופה הזו. עם האימהות משהו השתנה בי, אני מניחה שכמו אצל כל הורה. לבשתי זהות חדשה, הבשלתי כאדם, אני כבר לא טלי שעובדת ביח״צ ומחפשת את עצמה, אני טלי, אמא של ינאי, מישהי כבר לגמרי אחרת. אני מרגישה שהליבידו שלי, הזהות שלי כאשה פנויה, נדחקו הצידה לחלוטין, והפכתי למחנכת, מזינה ואחראית על עתידו של גור אדם. איך אני מחזירה את החדווה הזו? איך נחשפים היום, ומה מספרים בכלל בדייטים?".
"את שוב אומרת שאת בשלה לילד הבא ולכן מחפשת פרטנר", אני אומרת לה ומוסיפה: "מה עם הרצון הפשוט לאהוב ולהיות נאהבת? מה עם חיזור, עם זמן היכרות, עם לרצות לחלוק את החיים עם מישהו אחר?". טלי משתתקת. ניכר שהיא לא הסתכלה על הדברים ככה ושהם קצת מבלבלים אותה. "כן, אה, זה שוב אותו המקום. זאת נקודה חשובה", היא מהרהרת בקול רם, ואני ממשיכה להקשות ושואלת: "האם יש מקום לאהבת חייך לצד ינאי? מה הציפיות שלך בעצם?".
היא יוצאת מהמפגש הזה עם המון חומר למחשבה, וחוזרת כעבור שבוע עם כמה תובנות: היא פותחת ואומרת עד כמה זה הדהים אותה להבין שהיא באותו המקום כמו אז. "מה שעורר אותי לזוגיות זה הרצון בעוד ילד", היא אומרת. "ואני ממש לא רוצה שזה יהיה ככה. משהו בשיחה שלנו גרם לי לחזור ולהרגיש את הכמיהה להיות ביחד". הדפוס הזה של טלי, כמו דפוסים אחרים, דבק כל עוד לא מודעים אליו. עצם המודעות מצליחה לאוורר משהו מאוד משמעותי כדי להמשיך הלאה.
בשבועות שאחרי פגישתנו, היא פתחה כרטיס באתר היכרויות, החליטה להביא בייביסיטר קבועה לשני ערבים בשבוע בהם היא יוצאת לדייטים, לבלות עם חברות או לעשות משהו עבור עצמה. זה היה אתגר עבורה, כי בשנים האחרונות החופש שהיה לה הופקע לחלוטין לטובת האימהות היחידנית, ופתאום היא התחילה לשנות את סדרי עולמה. הדבר הנוסף שהשתנה זה שהיא התחילה לטפח את הקשר שלה עם עצמה. זה אומנם נשמע פשוט כשאני כותבת על זה, אבל עבור טלי כל צעד כזה היה מעין חבלי לידה, צירים, ייסורי מצפון וכאבי לב. עד שהגיעה למקום בו ינאי הוא הבן שלה, ובליבה יש עוד מקום פנוי לאהבת חייה.
המסע שלה לעבר הזוגיות הזו היה מרתק. טלי כמו גילתה את עצמה מחדש, ועכשיו היא בזוגיות. טרייה אומנם, אבל מרגשת. האם זה זה? האם הוא יהיה האבא של ילדיה העתידיים? אין לה מושג, והיא משתדלת לא להתעסק בזה.
לפנייה לכתב/ת 
