"בחברה המערבית יש מעט סיבות לאופטימיות"
גוץ שפילמן, מהבמאים המובילים באוסטריה, הגיע לביקור בארץ כאורח בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ומצהיר בראיון: "הסרטים שלי יותר חכמים ממני". מי שסרטו התמודד על האוסקר מול "ואלס עם באשיר" הישראלי לא מהסס לפרגן למתחרה: "מאוד אהבתי את הסרט ואת ארי פולמן"
"הסרטים שלי יותר חכמים ממני", אומר הבמאי האוסטרי גוץ (Götz) שפילמן, השוהה בימים אלה בישראל כאורח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שמתקיים בסינמטק תל-אביב. בתשובה לתהייה על פשר ההצהרה המפתיעה הזו, הוא מסביר: "בסרטים שאני יוצר לא מעניין אותי להגיד לעולם מה 'טוב' ומה 'רע'. אני חש שבחיי היומיום אני לא פתוח מבחינה מחשבתית כפי שאני כאשר אני מספר סיפורים. אני מעדיף לשאול שאלות מאשר לספק תשובות, והשאלות שלי הן אקזיסטנציאליסטיות ופוליטיות ברמה הכללית, אנושיות ולא נוגעות ספציפית בחברה האוסטרית. לכן אני טוען שהסרטים שלי חכמים יותר ממני".
סרטיו של שפילמן (55), מהבולטים ביוצרי הסרטים האוסטרים כיום, לא הוקרנו מעולם באופן מסחרי בישראל. אחד מהם, "נקמה" מ-2008, אף התמודד מול "ואלס עם באשיר" על אוסקר הסרט הזר. "מאוד אהבתי את הסרט ואת ארי פולמן", אומר שפילמן, "אם כי אני יודע מעט מדי על הנסיבות הפוליטיות של האירוע אותו הוא מתאר". שניים אחרים מסרטיו נבחרו לייצג את אוסטריה באוסקר אך לא צלחו אל החמישייה הסופית.
"מוסריות לבדה אינה כלי טוב במיוחד להבין את המציאות", מבהיר שפילמן אגב הדיון שמעוררת הצפייה בסרטו (שמשודר אצלנו לעיתים בערוצי הלוויינים והכבלים). "היא כלי טוב לארגן באמצעותו את המציאות. אני לא סבור שעבודתי עוסקת ספציפית בחברה האוסטרית אלא בחברה המערבית. כאשר אני מתבונן בחברה המערבית יש מעט מאוד סיבות להיות אופטימיים. האופטימיות שלי אינה מגיעה מפוליטיקה, ואם מטרתי הייתה לבקר את החברה, אז בסרטיי לא הייתה שום תקווה".
שני סרטיו האחרים, "אנטארס" (2004) ו"אוקטובר נובמבר" (2013) המוקרנים בפסטיבל, מציגים אף הם סיפורים מורכבים מבחינה מוסרית. הסרט הראשון מורכב משלושה סיפורים המתרחשים סביב אותו פרויקט מגורים אפור ונפגשים ביניהם באורח פטאליסטי, והשני עוסק בשתי אחיות הנאלצות להתמודד עם משברים וסודות עבר. "הקולנוע האוסטרי מזוהה עם פסימיזם, ביקורתיות, סטייה, רדיקליות", אומר שפילמן אגב אזכורם של במאים מפורסמים אחרים בני ארצו דוגמת מיכאל האנקה ("סרט לבן") ואולריך זיידל (טרילוגיית "גן עדן"). "אך דבר מזה אינו קשור ליצירתי שלי. בעיניי, עבודתי היא אופטימית ולא ניהיליסטית. גם 'אהבה' של האנקה הוא מבחינתי סרט אופטימי לגמרי".
שפילמן, המתנצל על כך שבגרמנית הוא אומר את מה שהוא רוצה אך באנגלית (השפה בה נערך הראיון עמו) – רק את מה שהוא יכול, רואה בעצמו תסריטאי המביים את סרטיו. לשם הבהרה, הוא מציין את אותם תסריטאים שהפכו לבמאים גדולים (פליני וברגמן, למשל), אך מזכיר שמעט מאוד במאים מסוגלים לכתוב תסריט. הוא עצמו עומד בראש מחלקת התסריטאות באקדמיה לקולנוע של וינה, אותו בית ספר בו מלמד גם מיכאל האנקה, השם המזוהה ביותר עם הקולנוע האוסטרי היום.
"הוא היום במאי בינלאומי יותר מאשר אוסטרי", אומר שפילמן על עמיתו. "מרבית סרטיו האחרונים ("המורה לפסנתר", "מחבואים", "אהבה") צולמו בכלל בצרפת ובצרפתית. אבל יש לו זכויות רבות, בפרט בכל מה שקשור למודעות העולמית לקולנוע האוסטרי. הוא גם היה חשוב בקבלת הקולנוע כצורת אמנות בחברה האוסטרית, וההצלחה הבינלאומית שלו עזרה אחרי הכל לכולנו".
הרקע לביקורו הוא, כאמור, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, מהגדולים והחשובים מסוגו בעולם, שמקיים ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב ומציין עתה 30 שנה להיווסדו. מתבקש, על כן, לתהות מה הביא את שפילמן ללמוד קולנוע.
"אספר לך את הגירסה הקצרה. התחלתי לכתוב מחזות וסיפורים קצרים כבר כשהייתי בן 14. שיחקתי בתיאטרון של בית הספר, קיבלתי תפקידים בסרטי טלוויזיה ובגיל 16 ביימתי סרט קצר שכתבתי. אבל הדבר החשוב ביותר עבורי היה כתיבת שירה. הייתי בטוח שזה מה שאעשה בחיים, אך ידעתי שלא אוכל להתפרנס מזה. לכן חשבתי ללמוד משהו נוסף שממנו אוכל להתפרנס. נבחנתי במקביל לבית ספר למשחק ולבית ספר לקולנוע, וחשבתי שעבודתי השנייה תיקבע לפי בית הספר שיקבל אותי. עבורי שום דבר לא היה חשוב כמו כתיבת שירה, ויצא שהתקבלתי לאקדמיה לקולנוע".
ובסוף אתה יוצר סרטים ולא משורר.
"עשיית סרטים היא משהו שמתאים לי. ראשית, כי אני בא מכתיבה, ושנית – כי אני אדם מאוד חזותי. ההתבוננות עבורי היא משהו מאוד אמוציונלי ולא אנליטי. אני אוהב לעבוד עם אנשים אחרים, להיות זה שמוביל את הצוות שמסביב בדרך למימוש הרעיון. עשיית סרטים מביאה כל כך הרבה דברים יחד שקשורים בי, כך שזה טוב בשבילי להיות קולנוען".
לסיכום, מהי העצה הטובה ביותר שקיבלת כסטודנט לקולנוע?
"הדבר החשוב ביותר עבורי כסטודנט היה כשחשתי שסרטים יכולים להיות בעלי חשיבות לא בזכות הצלחתם, אלא משום שזו זכות לעשות אותם, כי אנשים זקוקים לסיפורים וזקוקים להרהורים ולחיזוקים שעולים בעקבותיהם. מורה טוב מחזק את האישיות של הסטודנט, וכדי לעשות זאת הוא צריך לגרום לו לדבר על הדברים החשובים באמת".
