8 דרכים לשרוד זוגיות עם מאותגר קשב

זוגיות וחיי נישואים אינם דבר קל ופשוט, קל וחומר כשאחד מבני הזוג או שניהם מאותגרי קשב וריכוז. כמי שחי עם הפרעת הקשב כבר כמעט חמישה עשורים ומכיר מקרוב את הקשיים וגם את היתרונות, אין ספק שהפרעת הקשב מעצימה את האתגר לשמור על הזוגיות ועל המסגרת המשפחתית. אני מודה, אינני בן הזוג האידיאלי. הכל מתחיל בכך שאין עליי שום אות או סימן המעידים על כך שיש לי הפרעת קשב, כך שקשה להבין על שום מה ולמה אני פועל כך: מגיב בעוצמות שכאלה, בורח מהתחייבות, ובכלל נותן לצד השני הרגשה שאני עוד ילד במשפחה.

חיי לפני המערכת הזוגית והמשפחתית היו תמיד מרובי אתגרים. רוב הזמן אני עסוק בכיבוי שרפות, בהתנצלויות ובניסיון לעמוד בציפות של מקום העבודה, בת הזוג והחברים. זה לא פשוט כלל וכלל. רובכם לא מבינים אותי. תוהים, טועים ומבקרים אותי. זו הסיבה שהחלטתי לשתף אתכם מה באמת עובר עלי ומדוע אני מתנהל כך:

כמאותגר קשב אני חי בתוך עולם פנימי סוער. כל התחושות והרגשות שיש לכולכם קיימות אצלי בהקצנה, ומכאן, האפשרות לסערה אינה תלוית מזג האוויר או בעונה בשנה. לרוב, היא לא צפויה. פתאום בגלל מילה או כתוצאה ממשפט, הסערה מתפרצת ושוטפת את כולם.

אגלה לכם סוד - כמהירות התפרצות הסערה, כך מהירה הרגיעה, ואחרי מספר רגעים אני חוזר לשגרה. הבעיה היא שאתם עדין תקועים אי שם בעומק הסערה. בכנות, אחרי ההתפרצות אני חש בעיקר בוש ונכלם, לא מבין איך שוב הפתיל נשרף, מרגיש רע ובעיקר עסוק במציאת דרך לרצות שוב את כולם.

כן, למרות שנראה לי שאני מחוספס עם עור של פיל, מתחת לעור יש דימום קבוע שנוצר בגיל צעיר. הוא לא קשור ישירות אליכם אך הוא רגיש לכל מילה ולכל מבט, בעיקר מהאנשים הקרובים אלי. מילות הביקורת ומבטי האכזבה מיד מתדלקים את הדימום וכל המוגלה מתפרצת עליכם. אני יודע שלרוב יש צדק בהערה וכשאני נרגע, אני מבין שלא לשם הביקורת נאמרה, אך מודה שגם אחרי שנים קשה ברגע האמת להכילה.

אנא בלי מילות ביקורת והבעת אכזבה(צילום: index open)

לא יודע איך זה אצלכם, אך כמי שהקשב אינו בידיו, רוב שעות היום עלי להתאמץ ולהשקיע מאמצים גדולים על מנת להיות ממוקד ומרוכז, וזהו מאמץ לא קל. אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, אני חוזר הביתה ומחפש שקט, מחפש להתנתק מהעולם, לא רוצה לשמוע אף אחד, לראות דבר, לדון בעיני הבית והילדים ולא בגלל שאתם והמשפחה לא חשובים לי, אלא המאמץ בלתי אפשרי. הנה עצה כדי שלא תחשבו שאני מתחמק - דברו עם בני הזוג שלכם, מצאו את השעות המתאימות לדבר על הדברים החשובים (אצלנו למשל זה בשעות הבוקר) וכך נמנע מעוד ויכוח מיותר. לצורך בהתנתקות יש גם הבט חברתי. אני אוהב אנשים, באמת, אבל רק לפרקי זמן קצרים וממוקדים.

אם אתם רוצים שנקיים שיחה משמעותית אנא מכם דברו ישר ולעניין. לא בגלל שאינני מתעניין או שאתן לא חשובות, אלא בגלל הקושי שלי להתמקד בעיקר במקום להתחיל להתווכח על הטפל. לפעמים אחרי אירוע לא נעים אתן מכריזות "צריך לדבר על זה", ואז יוצאות ליומכם. ואני? אני נשאר כל היום עם המשפט. המוח לא מפסיק לטחון ובעיקר סף הלחץ והחרדה עולים. אף אחד לא אוהב להיות במצב של חוסר וודאות. אצלי, כמאותגר קשב, חוסר הוודאות גורם לרוב להקצנה בתגובות.

"בעוד חודש יש הופעה. להזמין?". חודש? מה זה? להזמין מה? מי יודע? למה מעכשיו לקבוע? כן, קשה לנו להתחייב וקשה לנו לחשוב קדימה. מניסיוני עדיף לדבר על הדברים בטווחי זמן קצרים.

למה להזמין כבר עכשיו? מי צריך את כל הלחץ הזה?(צילום: Shutterstock)

כשאני עושה, זה מכל הלב והלב שלי רחב. אבל בדיוק בשביל זה אני זקוק לכם, כדי שתדעו להציב סוג של מראה שתעזור לי לעצור בזמן. אך על מנת שאסכים לשמוע, אל תתחילו עם ה"למה". תפרגנו ואח"כ תשקפו.

למרות שזה נגדי, אגלה לכם את הסוד. אל תיבהלו מתגובותיי ואל תהססו לעמוד על שלכם. להיות ברורים בדברים העקרוניים ולא לוותר עליהם, גם אם אנסה להתנגד. כשאראה שזה משמעותי לכם, לרוב אקבל זאת ואעצור.

כולנו טועים. גם אתם ובטח שאני, ואני הראשון לבקר ולשפוט את עצמי על טעויותיי. אינני מצפה שתתעלמו או לא תתייחסו, אך אל תחשבו שאני עושה זאת בכוונה. זה רק גורם לכל העניין להתעצם ומחמיר אותו.

כן, לא קל איתי. לפעמים מתסכל, לפעמים מבלבל, אך בטוח שלרגע לא משעמם.