הסתובבנו, והם נעלמו: ילדי הפלא היום

ישראל ידעה לא מעט ילדי פלא בתולדותיה. מה שנחשב בשנים האחרונות להתופעה די שכיחה, לא מעט בשל אינפלציית ריאליטי השירה שהשתלטו לנו על המסך, היה בשנים עברו זכות (או נטל) של מעטים שסומנו כתגליות גדולות בגיל קטן.

השנים חלפו, חלקם נשארו בתודעה, ידעו עליות ומורדות בקריירה והמשיכו ליצור - מי מוזיקה ומי חלות לשבת. אחרים לקחו עצמם הרחק הרחק, למקום בו שמם ותמונתם כזאטוטי זמר לא הולכים לפניהם. ויש גם את אלו שלא היו חוזרים על כך בשום אופן וצורה. אז מה קורה עם הילדים המזמרים שעשו לנו מנגינות לפני שנים רבות? דרשנו בשלומם, ואלו התשובות.

גילי ומוג'דה. נעלמו לנו

גילי וגלית

אחד מילדי הפלא הזכורים במדינה, אם לא הזכור מכולם, הוא הילד גילי נתנאל. כן, ההוא שייצג את ישראל באירוויזיון 1989, כשהיה בן 12 בלבד. לצדו, לשירת "דרך המלך", התייצבה הזמרת גלית בורג, שהייתה כבר בת 20.

וכך, מעל הבמה בשוויץ ובמה שנחשב עד היום לרגע מכונן בתולדות האובססיה הישראלית לאירוויזיון - נתנאל זייף מעט ובורג נאלצה לחפות עליו.

בדיעבד זה לא היה רעיון טוב. "דרך המלך"

השיר הגיע למקום ה-12 הלא מאוד מכובד, ובעקבות כך החליטו מארגני התחרות בין היתר לא לאפשר לילדים מתחת לגיל 16 להתמודד בתחרות. נתנאל הוציא מאז עוד אלבום, ובהמשך נעלם מהתודעה הציבורית, למד משחק, שירת כקצין במודיעין וכיום הוא חי בבריטניה ועוסק במוזיקה - יש שטוענים באופרה. אפילו עמוד הפייסבוק שנקרא "מחזירים את גילי נתנאל" לא הצליח להשיב אותו לעין התקשורת.

היום הם לא בקשר. גילי וגלית

גם בורג עצמה לא שמעה מגילי זה שנים רבות. "אני ניזונה משמועות כמו כולם. שמעתי שהוא גר באנגליה, שר אופרה ושיש לו ילד", אמרה לפני כעשור בראיון ל-ynet.

כמוהו, היא המשיכה ליצור ולזמר בדרכה, גם מאז שחזרה בתשובה. כיום היא עובדת על מופע מוזיקלי עם המשוררת חמוטל בן זאב, שכתבה את השיר "לתת" ומצאה כמוה את בורא עולם. "המופע יהיה בנושא העצמה נשית בארץ ובקהילות יהודיות בחו"ל, מופע לנשים, לאו דווקא בציבור הדתי. הוא ידבר על גאולה פרטית וכללית וייקרא 'מדרך המלך באירוויזיון לדרך המלך האמיתית".

ממשיכה לשיר, בעזרת השם. גלית בורג

וגם אם עדיין לא שחזרה עם המופע את "דרך המלך" ההוא, היא עדיין בטוחה בדרכה. "זה פרויקט סגירת מעגל עבורי, כי הכרתי אותה דרך האמרגן שדרכו הגעתי ל'דרך המלך'. אני לא מוותרת על הבמה. אמן נשאר אמן. השם נותן מתנה וצריך להגיד תודה. אני אפילו שרה בו מדי פעם קאברים, כמו 'Happy' של פארל וויליאמס ומכניסה מילים על קדושה. לקחתי גם את 'Halo' של ביונסה וקראתי לזה 'הלו-אלוקיי'".

רון שובל

הזמר רון שובל הוא יוצא דופן ברשימה, מהמקרים הנדירים בארץ בהם זמר פרץ בילדותו והצליח לתחזק קריירה מצליחה. מי שנולד במקור כרון שובלי, נצר ללהקת השובלים שיש הרואים בה מחלוצות המוזיקה המזרחית בישראל, הוציא את אלבומו הראשון כשהיה רק בן 13. שמו היה, למרבה האירוניה, "נעורים" והוא זכה להצלחה מסוימת.

"לפעמים". הילד רון שובל

אולם האלבום השני "מרגיש בדרך" היה זה שהיווה עבור שובל את הפריצה הגדולה. דואט עם בועז שרעבי בשיר "פמלה", וכמובן להיט הענק "לפעמים" סימנו את הילד רון כסנסציה. "לא הייתי בפסטיגלים ולא דחפו אותי. אני מהשכונה, מכרם התימנים, הייתי מופיע באירועים פרטיים, חתונות", נזכר שובל, היום בן 42, בילדותו באור הזרקורים.

"הייתי עולה לבמה בגיל 12-13 ושר", נזכר היום שובל. "אהובה עוזרי, שהייתה חברה של המשפחה, היא זו שגילתה אותי בעצם, לקחה אותי תחת חסותה, ואז היא חיברה אותי לחברת התקליטים 'גלרון' שישבה בשינקין. שם החליטו להפיק לי ממש תקליט. בתור ילד הייתי מופיע עם חליפה, ממש נותן שואו של חצי שעה, שירים ועניינים, שמח. הייתי הולך עם יהודה קיסר, הוא היה לוקח אותי להופעות".

"מסובבת". החזיר אותו לתודעה 

הסיפור של שובל הפך למורכב יותר, באופן מתבקש, עם הגיעו לבגרות. הבחירה שלא להתגייס לצה"ל עוררה עניין וביקורת סביבו, כשאלבומו שהוציא בגיל 18 כבר לא זכה להצלחה. אולי זה היה קשור לשמו, "כבר לא ילד". "שנים של רגיעה", הוא מגדיר את הזמן שבא אחר כך, בו נעלם מהתודעה. "אבל אני יכול להגיד לך שתמיד האמנתי בעצמי, גם ברגעים הקשים. היו שנים בהן הייתי ללא אמרגן, הופעתי פה ושם. לא היו רגעים קלים, אבל תמיד הפכתי את העצב להומור. אני מאמין בעצמי ויודע מה אני שווה. התמודדתי עם זה".

בשנת 2001, חזר שובל לסיבוב השמעות בתחנות רדיו ארציות. קאבר מוצלח אחד ל"אין עוד יום" של גידי גוב ולהיט הסלסולים הענק, "מסובבת אותי" מתוך אלבום בעל אותו השם ושובל הפך שוב לשם מוכר במוזיקה הישראלית. בהמשך הגיע גם שיר עם סאבלימינל, "הישרדות" כמובן והזרוע עוד נטויה. שובל חזר להיות אמן פעיל במשרה מלאה, כשחלק ניכר מהקהל לא מודע כלל לחלק הנעורים של הקריירה שלו, שכיום הוא כבר מודה - השאיר בו חותם, לטוב או לרע. 

הילדות הלכה, אבל אין חרטה. שובל היום

"אצלנו בבית מייקל ג'קסון היה המלך, הוא היה הגורו שלי", הוא מסביר. "פוסטרים בחדר וז'קטים שאמא שלי הביאה לנו מארצות הברית, מתקופת 'בילי ג'ין'. הייתי היחיד בבית הספר שהיה לו את הז'קט עם הריצ'רצ'ים, באדום ושחור. זה היה משהו מטורף. וכמוהו, גם אני איבדתי את הילדות באיזה מקום, כי מגיל צעיר הייתי באולפנים. הייתה לי ילדות יפה, אל באיזשהו שלב התנתקתי מהשכונה והחברים, כי כשהייתי מופיע וכל הזמן היו סביבי אנשים מבוגרים".

יש בך חרטה?

"התנתקתי בגלל שאהבתי את זה. לא הצטערתי ועד היום אני לא מצטער. אני עדיין עוסק במשהו שאני אוהב והיו הרבה ילדים שנעלמו בדרך, כשהשתנה להם הקול למשל. ברוך השם אני סללתי את דרכי עם הסגנון והדרך שלי ועד היום אני נמצא ובמקצוע. זה ניצחון גדול, זה לא היה קל".

מוג'דה 

אולי הפספוס הגדול ביותר של מוג'דה הפאוקור, או בשם הבמה שלה, מוג'דה ילדת הפלא, הוא בכך שפרצה מוקדם מדי - הן מבחינת גילה והן מבחינת המקום בו המוזיקה המזרחית הייתה בתחילת שנות ה-90. הפאוקור נולדה ב-1984 בטורקיה ועברה לישראל, כאן פרצה לתודעה בגיל 8, כשמיקי גבריאלוב לקח אותה תחת חסותו.

הפכה מוכרת גם מחוץ לז'אנר. מוג'דה ומיקי גבריאלוב על הטיילת

שיריה הגדולים "בטיילת", "אמא" ו"גברת מגונדרת" הפכו אותה לשם דבר, מהשמות הבולטים בזמר המזרחי של תחילת שנות התשעים שעשה את הקרוס אובר גם לקהל שפחות היה בקיא ברזי הז'אנר. מבחינה מוזיקלית, דווקא נראה היה שמוג'דה מצאה נישה נוחה, לצד זמרי מוזיקה טורקית נוספים (שנות ה-90 היו גם שנות הפריחה של אבי ביטר), ועד סוף הניינטיז הוסיפה הילדה להקליט ולהופיע בישראל.

בשלב מסוים התגיירה ושינתה את שמה לבת אל. אלבומה האחרון בעברית, "מאושרת", יצא ב-1999. שנה מאוחר יותר התחתנה מוג'דה עם מסעדן ישראלי שפגשה בהופעה בבת ים, ממנו הספיקה להתגרש. שלוש שנים מאוחר יותר עזבה את הארץ לטובת בסיס האם טורקיה, שם היא ממשיכה להופיע עד היום, כשהיא מרבה להקליט אלבומים ולהופיע גם בגרמניה. מה שנקרא - הופ, הופ, הסתובבתם והיא נעלמה.

כבר לא מסתובבת בטיילת על המדרכה. מוג'דה היום

שריף הילד הדרוזי

"ילד פלא זה לא משהו שאתה הופך להיות. אתה נולד עם זה", מספר מייק שריף, או שריף הילד הדרוזי בשבילכם, בדרכו להופעה. "היום יש הרבה תכניות כמו 'דה וייס' ותחרויות של ילדים שאוהבים לשיר. מלמדים אותם כמה שירים בבית והאמא ואבא רצים איתם ישר לטלוויזיה. זה נחמד ועל הכיפאק אבל במקרה שלי לא מדובר על ילד ששר. זה כישרון שנולדים איתו, זו מתנה משמיים, וכמו שאתה רואה ילד שיש לו כישרון לכדורגל רץ אחרי כדור מגיל צעיר - זה מה שקרה איתי. מגיל 3-4 שרתי. הייתי אומר דברים בזמרה, אפילו הבכי שלי בא בשירה".

שריף התפרסם ב-1986 בתחרות כישרונות צעירים מקומית, שהובילה אותו לתכנית "כוכב עולה" בערוץ הראשון. עוד באותה שנה, כשהיה בן 7 בלבד, חבר ליהודה קיסר שהיה למפיקו ולאמרגנו, ועזב את עוספיא לטובת תל אביב. באותה שנה גם הוציא את אלבומו הראשון, ובו הלהיט הענק המזוהה עמו עד היום, "בסבוסה". בהמשך החליף את קיסר באבי גואטה, זכה בזמרת חימום אלמונית בשם שרית חדד, עמה הקליט אחר כך שני דואטים.

תאונת דרכים קשה בה היה מעורב עצרה את הקריירה שלו לקראת גיל 20. שנים לאחר מכן, תאונת דרכים נוספת, שארעה כשנהג ללא רישיון נהיגה, הביאה למותו של גבר בן 31 ושלחה את שריף למאסר של חמש שנים, מהן ריצה בפועל שלוש. בא כוחו של הזמר ניסה לבקש את רחמי בית המשפט, כשטען כי מדובר בטרגדיה של ילד "שמגיל 7 חי ללא גבולות, מבלי שיהיה אף אחד שיגיד לו מה מותר ומה אסור". היום שריף כבר בן 37 וממשיך להופיע.

אולי גיל 7 הוא באמת לא הגיל לפרוץ בו?

"זה סוג של שליחות, בוא נקרא לזה ככה, אז היה קל מאוד לגלות את הדבר הזה. אתה נולד עם זה. אלוהים נותן תפקידים לכל אחד ושותל בך לא רק את השירה והקול היפה, אלא גם את האמצעים מסביב. אני נולדתי עם הכישרון לשמח אנשים".

"הפסדתי את הילדות, וזה היה שווה את זה". שריף היום(צילום: רונן אקרמן)

נשמע שאתה לא מתחרט.

"זו החוויה הכי יפה שאפשר לחוות, כי אתה ילד שונה. כולם מסתכלים עליך בעין אחרת, אתה חשוב לכולם, מתייחסים אליך כאל אחד בוגר שמבין הכל. ברור שלא הייתה לי ילדות, מגיל 7 ועד היום אני זמר, רץ מבמה לבמה וממועדון למועדון, אבל אני ממלא את התפקיד שלי במאה אחוז ויודע שאני צריך ללכת איתו עד לקבר. זה גם נותן ביטחון עצמי, שאני נמצא בכל מקום, רצוי בכל מקום ואוהבים אותך. זו חוויה לכל החיים. אתה גם בונה שם, השם שלי זה מותג וזה לא פשוט. היום אנשים משקיעים מיליונים ומיליארדים בשביל לבנות מותג.

אתה אומר "לא משנה לי שלא הייתה לי ילדות כי מבחינתי זו הייתה השליחות שלי"?

"הפסדתי את הילדות שלי, אבל הרווחתי המון דברים שטובים לי היום. אף פעם לא מאוחר לחוות את הילדות, תמיד אתה יכול להרגיש ילד. תמיד אתה יכול לשחק ותמיד אתה יכול לרכוב על אופניים, לשחק בים ולקפוץ לבריכה. יש לי הרבה רגעים שאני כמו ילד, אני חווה את הילדות מתי שבא לי".

איך התמודדת עם הדעיכה ועם רגעים פחות זוהרים בקריירה שלך?

"אני לוקח הכל בהבנה, בספורט, בקול. זורם עם החיים כמו גולש. זה הרצון של האל וזה מה שיהיה. כמו שהוא נתן את הכישרון הוא נתן לי גם תקופות של רגיעה. 20 שנה הייתי באטרף של שבע הופעות כל לילה. היום אני לא אבכה על זה שאלוהים נתן לי חודש חלש או שבועיים שאני מופיע בהם עשר במקום 30 הופעות".

לילך גליקסמן

ויש גם מי שמעיד שהכל פשוט לא היה שווה את זה. לא ההכרה, הפרסום או הזיכרונות. לילך גליקסמן הפכה לילדת הפלא של ישראל כשהייתה בת 5, כשחברה לציפי שביט וביצעה עמה את השיר "מר אפצ'י" במהדורת 1977 של פסטיבל שירי הילדים. שנה לאחר מכן כבר הקליטה את שיר הנושא של הפסטיבל, ומשם הקליטה מספר אלבומים בסדרת "לילך הג'ינג'ית". כן השתתפה בקמפיין של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים ובסרט מוזיקלי. לאחר שירות צבאי החליטה שהספיק לה. היום היא עובדת עם ילדים דווקא מהצד השני, כמורה.

התמודדות לא פשוטה. הכוכבת הקטנה לילך גליקסמן

"זה היה עידן תמים ושונה לחלוטין, ללא סלבס וכל התופעות שקיימות היום. זה קצת צובע את העניין הזה בצבעים אחרים", מספרת היום גליקסמן. "יחד עם זאת, אני חושבת שהיו לזה השלכות. זה לא עייף אותי או עשה לי חיים קשים, אבל הייתה שם סוג של התמודדות חברתית לא פשוטה".

מקרה קלאסי של אובדן ילדות?

"לא הייתי מגדירה את זה ככה, אבל זה דרש ממני בעצם להתמודד אחרת ולפתח תכונות ומסקנות שלא כל ילד צריך לפתח בגיל הזה. זה ביגר אותי, חישל אותי, נתן לי להסתכל על דברים בחיים בצורה קצת אחרת"

היית חוזרת על זה שוב?

"ממש לא. זה גרם לי להגיע מהר מאוד לתובנות שכל העסק הזה צריך להיעצר ויפה שעה אחת קודם".

"ילד אפצ'י". עידן תמים של לפני תופעת הסלבס

תמרור האזהרה, מספרת גליקסמן, הגיע איפשהו בגיל 13, בהחלטה משותפת שלה ושל ההורים שמעכשיו ההתרכזות תהיה בעיקר בהתפתחות הנורמטיבית שלה כילדה מן המניין. "כל התהליך עצמו, כמה שהיה תמים, היה מלווה בבידוד חברתי מסוים בבית הספר והצקות חוזרות ונשנות גם ברחוב, שלא כל כך ידעו איך לאכול את העניין הזה", היא נזכרת. "הבנו את זה אז ואמרנו שכאן זה ייעצר ושאני אפנה את עצמי לעצמי".

יוצא לך לראות את עצמך מהתקופה ההיא?

"מדי פעם מקרינים את הסרט 'חמש חמש', או שהילדים בבית ספר אומרים שראו פרק של 'שמש' או ראיונות איתי, כל מני שטויות כאלה. זה חביב ונחמד ומעורר זיכרונות נעימים, אבל זהו. כשאנשים מזהים אותי ברחוב או כותבים לי בפייסבוק 'גדלתי עליך' ופה ושם, הם לא מבינים למה מלבד חיוך אני לא מתלהבת מזה, למה אני לא גאה בעצמי. באמת שאין לי מה להיות גאה, לא עשיתי שום דבר מיוחד, אני גם לא אוהבת את הכינוי הזה, 'ילדת פלא'. אני לא הייתי שום ילדת פלא. פשוט עשיתי פחות או יותר מה שאמרו לי. שרתי נכון, היה כישרון מוזיקלי, אבל מעבר לזה זה היה טו מאץ' ובהחלט לא בזמן שזה היה צריך להיות. ממש לא".

זה היה טו מאץ' לילדה בגילה. גליקסמן כיום

לבנה בן ה-17, היא מודה, לא הייתה מאחלת חוויה דומה. "פעם אחת הציעו ואני חד משמעית מתנגדת לכל העניין הזה", היא אומרת. "כשאני רואה את הבנות היום, שצצות על ימין ועל שמאל בגילאים כל כך צעירים, אני פשוט מצקצקת לעצמי ואומרת שלא נדע מצרות. היום בדיעבד אני יודעת שלכל דבר יש את הזמן הנכון שלו וכל כך חשוב להתמקד ולהתרכז במה שצריך קודם כל. מה בוער? זה הוכיח את עצמו בחו"ל בצורה כל כך נחרצת שזה רק דופק להם את המוח. זה לא אומר שמחר כל אחת נכנסת למוסד גמילה, אבל זה ברור בצורה כל כך נהירה שהעסק הזה לא עושה טוב. אני נפגעתי מזה בגיל 9, 10 או 11, ואני עד היום סוחבת את זה. אלה דברים שקורים, זה בלתי נמנע, ילדים הם עם מאוד אכזר. אני מקווה שאחרים ילמדו מהניסיון הזה. היום ההורים רוצים יותר מהילדים ודוחפים את זה מאוד קדימה. צר לי מאוד לראות את זה קורה".