שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "מא מא": ככה לא נראים חולי סרטן

    פנלופה קרוז יפה ואטרקטיבית גם כשהיא לוקה בסרטן. בדרמה "מא מא" של חוליו מדם הספרדי, המחלה כמעט לא משפיעה עליה, או על הגברים מסביבה החומדים אותה גם על שולחן הניתוחים. המניפולציה הרגשנית הזו אולי תסחט דמעות מכמה צופים - לא אלה שיודעים איך זה נראה באמת

    התמודדות עם סרטן, נושא פופולארי במיוחד הן בקולנוע הבדיוני והן התיעודי, זוכה ב"מא מא" ("Ma Ma") לטיפול מיופייף ונרקיסיסטי במיוחד. בשם היומרה לייצר מסר על ערכם של החיים והשמירה על אופטימיות, ובשם המטרה הממשית של סחיטת דמעות בכל מחיר, הסרט מדלג בקלילות מעל כל מגבלה של סבירות עלילתית וטעם טוב. 

     

    מאחורי רצף בעיות הכתיבה והבימוי נמצא הבמאי הספרדי חוליו מדם. בסוף שנות ה-90 הוא היה אחד הבולטים שבקולנועני ספרד. עם סרטים כמו "הנאהבים מחוג הקרח הצפוני" (1998) ו"סקס ולוסיה" (2001) הוא הפגין את נטייתו לקולנוע פיוטי שבמרכזו עולמן הרגשי של נשים. כבר אז היו אלו סרטים שעבור לא מעט צופים הדיפו ניחוח של זיוף, אבל זה עוד היה מדם בשיאו, כשעוד היה ניתן למצוא מי שיתווכח על ערכם של סרטיו.

     

    עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:

    "ברש": גאווה לקולנוע הישראלי הנשי

    "מועדון שנות ה-80": אייטיז לאוזניים ולעיניים

    "המתנחלים": הימין קיצוני, הסרט לא

     

    ב-15 השנים שחלפו מאז "סקס ולוסיה" הוא ביים, מלבד הסרט הנוכחי, עוד שני סרטים - "סערת החושים של אנה" (2007) ואת סרטו הראשון באנגלית "חדר ברומא" (2010). שניהם חלפו כפי שבאו. הבחירה במלודרמת סרטן שבמרכזה פנלופה קרוז, ככל הנראה השחקנית הבולטת ביותר בקולנוע הספרדי העכשווי, יכולה להיראות כמו מהלך שעשוי להחזיר אותו למרכז הזירה. בפועל, הסרט נראה כמו פרויקט יוהרה של שחקנית בתפקיד שמאפשר לה להחצין את כל טווח ההבעות הרגשיות רבות העוצמה. הנרקיסיזם הלא מרוסן של "התפקיד הגדול", והנטייה של מדם לאסתטיזציה מפוקפקת, מייצרים כמה רגעים של טעם רע בלתי יאומן.

     

     

    פנלופה קרוז, הידועה בזכות יופייה, וכן - גם שדיה מהווים אלמנט מוכר ומוערך ביופי זה - זוכה לשלל חשיפות בעודה עוברת את שלבי המחלה והעלילה. אבל היא נשארת יפה גם בבדיקת ממוגרפיה, גם בחולי של טיפולי הכימותרפיה, גם כשהיא מאבדת את שיער ראשה ואף יותר מכך, וגם כשהיא חובשת פאה. הסרט לא מאפשר לנו לשכוח זאת ולו לרגע. קרוז שעשתה כמה וכמה תפקידים זכורים של נשים חזקות במצבי משבר (בראש ובראשונה ב"לחזור" של אלמודובר), נמצאת כאן באלמנט הטבעי שלה. בדיוק מסוג ההופעות שירגשו עמוקות חלק מהצופים וירתיעו את חלקם האחר.

     

    יותר מאשר שימור היופי, נדמה כי העיסוק במחלה הוא רק תירוץ להצגת נפלאותה של הגיבורה החולה, והאופן בו חרף מחלתה היא ממשיכה לסחרר את הגברים - שמש של יופי ורוח אופטימית שכל גבר (בסרט שבמפגיע כמעט ואין בו נוכחות נשית) ירצה להעריץ. כשם שהאישה היא גילום של אידיאל מלאכותי, כך גם דמויות הגברים מרודדות למרכיני הראשים בפני אידיאל זה.

     

    הסרט מתחיל ברגע הגילוי של המחלה המקננת בגופה של מגדה (קרוז). הגניקולוג חוליאן (אסייר אצ'נדיה) רופא צעיר ונאה מראה, שיהיה, כמובן, אחד ממעריציה העתידיים, שולח אותה לבדיקות שאחריתן נראית ברורה. מגדה נשואה, אך בעלה, מרצה לפילוסופיה בשם ראול (אלכס ברנדנמוהל), עזב את הבית לחופשת קיץ בחברת סטודנטית, שהיא גם מאהבתו הצעירה. מגדה לא טורחת לידע אותו בדבר המחלה.

     

    ביום בו מגדה מקבלת את הבשורות הקשות, היא יוצאת, עדיין המומה, למשחק כדורגל בליגת הנוער שבו משחק בנה דני (תיאו פלאנל). הנער המוכשר נצפה על ידי ארתורו (לואיס טוסאר) מאתר כישרונות מקבוצת ריאל מדריד. בעודו מספר למגדה על התפעלותו מכישרון הבן, הוא מקבל שיחת טלפון בהולה. בתו מתה בתאונת דרכים ואשתו נפצעה אנושות. ברוך היוצר צירופי מקרים מאולצים.

     

    מה שניתן לצפות אכן קורה. מגדה מגיעה לבית החולים כדי לעבור את טיפולי הכימותרפיה, ושם נמצא ארתורו מחוץ לחדר בו שוכבת אשתו בתרדמת. הקשר הולך ונרקם, וזוכה לעליית מדרגה כשאשתו מתה. ארתורו מתגלה במהרה כבן זוג תומך, וכמי שיכול להיות אב חלופי מצוין לדני.

     

     (צילום: יחסי ציבור) (צילום: יחסי ציבור)
     

    כל המהלך המתואר, התופס את השליש הראשון של הסרט, מציג את התפתחות היחסים מול הטיפול במחלה. ברמת הסקיצה העלילתית לא נראה שיש כאן דבר יוצא דופן. מה שהושמט מהתיאור הוא האופן בו מדם מצפה אותם בשכבה עבה של סימבוליקה פיוטית. דמות של יתומה בלונדינית (אנה חימנס) בערבות סיביר הקפואות חוזרת שוב ושוב. בהתחלה נראה שהיא קשורה לחוליאן הרופא שמתכוון לאמץ את הילדה יחד עם אשתו. אך חיי הנישואים של הרופא אינם יציבים, אולי בגלל שכל כך ברור שהחולה הנאצלת מהלכת עליו קסם.

     

    הסצנה בה הוא שר למגדה שירים רומנטיים מסביב לשולחן הניתוח, עליו היא עומדת לעבור כריתת שד, היא רק דוגמא בודדת למחוזות המופרכים אליהם נודד הסרט. בהמשך הילדה תהפוך לסמל להחלטה המאוד בעייתית שאותה לוקחת הגיבורה, ומהווה את הבסיס למהלך העלילתי א-לה אופרת סבון בחלקו השני של הסרט. החלטה זו יכולה להיתפש כסוג של דבקות בחיים חרף המחלה, ומנגד כביטוי מושלם לאופן המזויף בו מוצגת המחלה בשם המסרים של דבקות בחיים.

     

    הצילום מסוגנן להפליא. והדימויים הפיוטיים מכים ללא רחם. כיצד נראה ליבה של אישה (באנימציית מחשב מפוקפקת) בעודה חווה אורגזמה מאהובה החדש? כנראה שלדעת מדם הדימוי כה מוצלח עד שהוא יחזור ברגעים נוספים ובעייתיים הרבה יותר. קשה למנות את מספר הפעמים בו תופיע הילדה הבלונדינית הסימבולית. אם תצליחו לעמוד בכל אלו, אולי גם סצנת הסיום המגוחכת תחווה כסוג של התעלות קולנועית.

     

    "מא מא" - במאי: חוליו מדם. שחקנים ראשיים: פנלופה קרוז, לואיס טוסאר, אסייר אצ'נדייה ואנה חימנס. אורך הסרט: 111 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים