מאז נפתח לפני שלוש שנים בערך, ואחרי שאכלתי בו פעם אחת ונהניתי מאוד, ניסיתי להגיע שוב לסניף המזנון של אייל שני ברחוב קינג ג'ורג' — אבל תמיד נהדפתי בשל קשיי החניה. ביום שישי האחרון, בשל נס עירוני בצורת ארבעה פסי כחול לבן פנויים ברחוב סמוך, סוף־סוף יכולתי לחזור.

המקום הזה היה תמיד מעט פראי ולא במקרה, אלא חלק מהקונספט. אבל הפעם הוא כבר נראה כמזבלה, שמגישים בה אוכל. הרצפה הייתה מטונפת, הפחים עלו על גדותיהם, השולחנות מלאים בשאריות של ארוחות קודמות, וזבובים ריחפו בהמוניהם מעל קערות הסלטים, ששכבו על מדף ליד החלון וספגו את אור השמש. כשמדובר במוצר רגיש כמו טחינה, מספיקות כמה דקות כאלה כדי לקלקל אותה. עובד הניקיון, בחור שחור עם סמרטוט צהוב, ניסה להשתלט על המצב, אבל נראה מותש לגמרי.

ואם זה לא הספיק, המוזיקה (השיר "יום שישי הגיע" של הדג נחש שהתנגן בלופ) הושמעה בווליום כה גבוה, עד שהבחורה שניסתה לקחת ממני את ההזמנה — למרות שניצבנו במרחק של 30 סנטימטרים זה מזו — לא שמעה אותי. בסוף שנינו ויתרנו. הצבעתי על מבוקשי על גבי התפריט המהוה, שנכתב בטוש על חתיכת קרטון: פיתה עם סטייק וביצה (38 שקל). רציתי להזמין גם שתייה, אבל בגלל הלחץ בתור מאחוריי, ויתרתי.

כיוון שהמתנתי על הבר, השקפתי על המטבח, שמתנהל יותר כמו מסיבה. המון אנשים צעירים שתפקידם לא ברור באים והולכים בתוכו, פה ושם פורצים ריקודים ספונטניים, כולם מדברים אל כולם, והרעש עצום. פלא שבתוך ההמולה הזאת ההזמנות מועברות פנימה והמנות מוכנות ויוצאות החוצה.

גם הפיתה שלי מצאה בסוף את דרכה אליי, ואף צ'ופרתי בפלפל חריף ירוק גדול ומטוגן שהוגש לי ביד כשהוא עטוף בנייר, שנעשה מיד שקוף מרוב שמן. נתחי הבקר שהוגשו בפיתה היו מעט קשים לאכילה בלי סכין ומזלג וקצת גדולים מדי לביס אחד. אבל עם הפיתה הגדולה והרכה, הטחינה, הביצה המטוגנת ושאר תוספות הדלפק — בעיקר מלפפונים כבושים בטעם עז של שמיר — המנה רק השתפרה. במקביל, בנגיסה מהקצה המחודד כלפי מעלה, גם הפלפל הלך ונעשה חריף יותר. המסע הזה לסופם של הפיתה והפלפל — אל הנקודה העמוקה ביותר שבה נאגרים כל הטעמים, המיצים והשאריות, עד לביס האחרון והמספק מכולם — היה הרפתקה פראית שהתגעגעתי אליה.

כמובן שלא עמדתי בפיתוי, והזמנתי גם פיתה עם כבדי עוף ובצל ירוק (36 שקל), שהייתה אפילו טובה יותר: כבדי העוף נטבלים בשמן זית, ואז נצרבים על הפלנצ'ה עם בצל ירוק. הם הוסרו מהאש בדיוק ברגע הנכון, כשהיו נימוחים אבל לא קמחיים. וכל זה הוגש עם הרבה טחינה, רסק עגבניות ומלפפון כבוש, ועוד פלפל ירוק, שהיה אפילו גדול וחריף יותר מקודמו. וגם את כל זה הפיתה עטפה באהבה שאין לה גבול, וכמו אמא גדולה ספגה את כל הפגמים והטעויות במין חיבוק של סליחה אין־סופית.

כשסיימתי, חשתי שיותר מכל אני זקוק עכשיו למקלחת טובה, ולמנוחה ארוכה. יש משהו מתיש באינטנסיביות הרועשת של המקום הזה. עם בקבוק מים קר שילמתי פחות מ־100 שקל על ארוחה שהייתה מהטובות שאכלתי לאחרונה. ואם נשארתי חי כדי לכתוב על זה, כנראה שגם הלכלוך לא היה נורא כל כך.

• המזנון. קינג ג'ורג' 30. 7105787־053