מוקי, חטפו מטוס!
הדיקטטור המטורף שדיבר עם תנינים, הבחירה במרצדס וההארה - זו התוכנית הנבחרת למבצע אנטבה: קטע מהספר "לוחם חשאי" של מוקי בצר, סגנו של יוני נתניהו במבצע באוגנדה
ביום ראשון, 27 ביוני 1976, השתתפתי יחד עם דודיק רוטנברג וקצינים נוספים בפגישת עבודה באג"ם מבצעים בקריה בתל אביב. תכננתי להקדיש את כל השבוע הזה להשלמת ההכנות לקראת ביצוע התרגיל הגדודי הראשון של הגדוד החדש. שבועות עבדתי על הכנת התרגיל הזה, יחד עם צוות מצומצם של מפקדים וקציני מטה.
באותו שבוע הייתי אמור לשבת עם מפקדי הפלוגות ועם מפקדי הצוותים כדי לסיים את הסידורים האחרונים, תוך כדי כניסה לפרטי הפרטים של ההיערכות לקראת התרגיל הגדול. חיכו לנו ימים גדושים של עבודה, אבל ההרגשה הייתה מצוינת וכולנו היינו דרוכים מאוד. לאחר ביצוע של עשרות תרגילים בהיקף צוותי וגם פלוגתי, הגיעה העת לבצע תרגיל יחידתי בהיקף מלא בגזרות שונות, במהלך שבוע מרוכז אחד.
לפני יציאתי לדיון באג"ם מבצעים הודעתי ללשכה ולקצין המבצעים היכן בדיוק אמצא, כדי שיוכלו להזעיק אותי במקרה הצורך. באותו שבוע הייתי "מצביא תורן" ביחידה. המפקד התורן אחראי על התפקוד השוטף בהיעדרם של המפקדים הרגילים, ואילו המצביא התורן אחראי על כוח הכוננות הייעודי, המופעל במקרה של אירוע טרור בעל אופי של "פיגוע מיקוח" בתחום הארץ. הטיפול הצה"לי בסוג כזה של התרחשויות היה בתחום אחריותה הבלעדית של היחידה, והמצביא התורן היה צריך להיכנס לפעולה מיד עם היוודע דבר האירוע. ביום שישי, בישיבת מטה, מינה אותי יוני נתניהו להיות מצביא תורן. הוא עצמו ירד לסיני השכם בבוקר יום ראשון עם כוח, לשבוע ימים, לפעילות מבצעית.
בפגישה שהתקיימה באג"ם מבצעים, סביב שולחן צר מידות, ישבתי עם דודיק ועם עוד ארבעה קצינים מהמטכ"ל. הדיון התארך. לפתע פרץ פנימה קצין וקרא לעברי נרגש: "מוקי, חטפו מטוס!".
בחדשות הראשונות של הבוקר שלמחרת, יום שני 28 ביולי, הודיע "קול ישראל", בהסתמך על הבי-בי-סי, כי "המטוס החטוף של חברת אייר פרנס נחת בנמל התעופה אֶנטֶבֶּה שבאוגנדה. נשיא אוגנדה, אידי אמין, הציע את שירותיו כמתווך לשחרור המטוס והנוסעים תמורת מחבלים הכלואים בישראל". איש מן האנשים סביבי לא שמע מעולם את השם אנטבה, ספק אם ידעו איפה בדיוק שוכנת אוגנדה ובוודאי שלא ביקרו בה מעולם. אני, לעומת זאת, נזרקתי אחורה בזמן אל אותה אנטבה שהכרתי, ועכשיו היא צצה בחיי שוב באורח כל כך מפתיע. עם נחיתת המטוס באנטבה, הכוננות ירדה אך לא בוטלה. בצה"ל לא מבטלים כליל כוננות כאשר יש מטוס עם חטופים, אפילו באפריקה. שבנו לבסיס.
הדיקטטור הפטפטן והרברבן
עם צפירת ההרגעה הזאת חזרתי אל קציני הגדוד שלי, כדי להמשיך בהכנות לקראת ביצוע התרגיל שלנו. אך ראשי היה כל הזמן נתון לאנטבה. בארבע השנים שעברו מאז עזבתי את אוגנדה, קראתי ושמעתי לא מעט ידיעות על מנהיגה המטורף. הדיקטטור הפטפטן והרברבן שעורר לעג במערב. הסיפורים עליו היו תמיד עסיסיים. הוא אסף עשרות נשים מכפרי ארצו להרמונו הפרטי. הוא צולם משוחח עם תנינים בימת ויקטוריה. שגרירים זרים נאלצו לכרוע ברך לפניו. ולמרות כל אלה, בשנת 1975 הוא נבחר לנשיא הארגון לאחדות אפריקה. במערב הוא עורר אולי גיחוך, אך בארצו הוא היה שליט כול יכול, רודן ואכזר כלפי בני עמו.
אנטבה המשיכה להטריד את מחשבותי, הרי הכרתי את המקום הזה היטב. שם נחתי כאשר הגעתי לאוגנדה, לשם באתי פעם בחודש כדי לקבל ציוד שנשלח אלי בטיסה מן הארץ, ומשם המראתי ביום שבו גורשנו מהמדינה על ידי אידי אמין. פעם גם הזדמן לי לעשות במקום סיור מקיף, כשבאתי עם איציק בן-עקיבא לבקר את סגן-אלוף יוסי סלנט, בן קיבוץ עין חרוד, מפקד בית הספר לטיסה שהקים חיל האוויר באנטבה.
יוסי לקח אותנו ל"סיבוב" ברחבי השדה. אבל היו הרבה אנשים שהכירו את שדה התעופה הרבה יותר טוב ממני, כמו יוסי סלנט עצמו שבילה במקום ארבע שנים, וכמו אנשי חברת סולל בונה שבנו את הטרמינל והמסלולים. עדיין לא חשבתי על מבצע צבאי לשחרור החטופים, אבל לא הרפתה ממני המחשבה שההיכרות עם המקום – של יוסי, או של אמנון הלבני, הטייס שנחת באנטבה מדי חודש להביא את הציוד – בוודאי יכולה לעזור בדרך כלשהי.
ביום שלישי, 29 ביוני 1976, החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, לקיים בירושלים ישיבת ממשלה מיוחדת בשעה 17:30. הרמטכ"ל, מוטה גור, שכבר היה בדרכו לשדה דב כדי לטוס לסיני ולצפות בתרגיל, התבקש להתקשר אל לשכת ראש הממשלה. בטלפון הוא הוזמן להשתתף בישיבת ממשלה שלא מן המניין. מוטה ניחש שבישיבה הוא יישאל אם צה"ל כבר בדק את האופציה הצבאית, ולכן הורה מיד הוראה ליקותיאל (קותי) אדם, ראש אג"ם, לעשות בדיקה כזאת.
קותי ידע שהסיכוי למבצע צבאי באוגנדה אינו גדול, ולכן החליט לא לשבש את משחק המלחמה שצה"ל עסוק בו. הוא לא הורה לראש מחלקת מבצעים ולסגנו לבדוק היתכנות של מבצע. את מלאכת הבדיקה הוא הטיל על אלוף-משנה אהוד ברק, עוזר ראש אמ"ן למבצעים מיוחדים בשל בקיאותו וניסיונו במבצעים מיוחדים וכמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר.
מוקי, איך החיילים האוגנדים?
בערבו של יום שלישי, בסוף יום עבודה עמוס, הגעתי לצהלה אל הדירה השכורה שחלקתי עם עוזי דיין ועם צביקה דגן. שם לנתי מדי פעם, כשהייתי מחוץ לבסיס. אתי היו גם אמנון מנקי, קצין המודיעין של גדוד המילואים, ומשה ביחובסקי (ביחו), קצין המבצעים של הגדוד, שאותם הזמנתי לישון בדירה. פתאום – טלפון. אהוד ברק על הקו. "מוקי, תגיע אלי למשרד כמה שיותר מהר". הבנתי מיד במה מדובר – בדיקת ההיתכנות של מבצע צבאי באנטבה. אמרתי לאמנון ולביחו: "בואו אתי. אנחנו נוסעים לקריה. זה היה אהוד ברק".
כשנכנסתי למשרדו של אהוד, בערך בשעה 23:00, כבר ישבו שם כמה קצינים מחילות שונים. "נו, מוקי, איך החיילים האוגנדים?" שאל אותי אהוד בחיוך, בעודו נשען לאחור בכיסאו שבראש השולחן.
"אימנתי אותם רק ארבעה חודשים", השבתי. "אילו הייתי ממשיך לאמן אותם הם היו עכשיו טובים יותר".
כולם בחדר צחקו. "ובכל זאת..."
"הם מפחדים מהלילה ובאופן כללי אין להם הרבה מוטיבציה. ובמקרה שלנו, אני באמת לא חושב שיש להם מניע להילחם".
אהוד חייך אל הקצינים האחרים, כאילו אישרתי בדברי משהו שהוא כבר אמר להם בעצמו לפני בואי. "אהוד, הבאתי אתי את אמנון מנקי ואת משה ביחובסקי. אני מבקש לצרף אותם לצוות תכנון, יהיה להם מה לתרום". הוא התלבט שנייה, אבל כיוון שהכיר את שניהם היטב משירותם ביחידה, הסכים. כשהשניים היו כבר בפנים, המשכתי: "יש הרבה קצינים, כמו יוסי סלנט, שמכירים מצוין את שדה התעופה באנטבה ויכולים לספק מידע חיוני על המקום. חוץ מזה, חברת סולל בנתה את שדה התעופה, הטרמינל והמסלולים".
כך החל תכנונו של מבצע אנטבה.
ארבע אפשרויות מבצעיות
בדיון שנמשך עד לשעות הקטנות של הלילה נזרקו לאוויר לא מעט הצעות. העיקרון המשותף לכולם היה ההפתעה. השאלה הייתה איך ליישם את העיקרון הזה בדרך הטובה והיעילה ביותר במקרה המיוחד של אנטבה. אין טעם להציג בפני ראשי הצבא תוכנית שעקרון ההפתעה בה, שהוא תנאי לביצוע, לא יישמר עד לרגע חיסולם של המחבלים כדי למנוע את זממם לפגוע בחטופים שנייה לפני חיסולם, כפי שקרה באירוע במעלות.
כיוון שבשלב זה עדיין האמנו שאידי אמין נקלע לכל הפרשה הזאת בעל כורחו, ואין הוא שותף למעשה החטיפה, התכנונים כוּונו כנגד המחבלים בלבד. ההנחה הייתה שבשעת מעשה – ובמקרה הצורך – האוגנדים לא יפגינו התנגדות רבה, ולאורה נבחרו ארבע אפשרויות מבצעיות.
האפשרות הראשונה הייתה להגיע לאנטבה במטוס בואינג של חיל האוויר צבוע בצבעים של חברת אייר פרנס ובו מחבלים אמיתיים שצוינו ברשימת השחרורים של החוטפים, והשאר יהיו חיילים מחופשים למחבלים. המטוס ימריא לאנטבה לאחר "הצלחת" המשא ומתן המדיני, ובשדה התעופה יזנקו החיילים מן המטוס, ישתלטו על הטרמינל על ידי חיסול המחבלים וישחררו את בני הערובה.
אפשרות שנייה הייתה להפתיע את המחבלים ולהגיע אל הטרמינל מכיוון ימת ויקטוריה. כיוון שדובר באגם, מיד הוזעק לצוות גם גדי שפי, מפקד השייטת. שתי אפשרויות עמדו על הפרק: האחת – שאנשי השייטת תמכו בה – הייתה לטוס מעל לאגם ולהצניח אליו לוחמים וסירות גומי. בעזרת הסירות יגיעו הלוחמים אל נקודה המרוחקת כקילומטר בלבד מהטרמינל, יעלו על החוף, וישחררו את בני הערובה. היה מי שהעלה את החשש שבימת ויקטוריה יש תנינים העלולים לסכן את אנשי השייטת, אבל הדבר לא הוריד את תוכנית ההצנחה מעל הפרק. כשראיתי שיש אפשרות למבצע ימי, ביקשתי מאהוד לצרף אותי גם לכל אופציה כזאת. ואמנם, כבר באותו דיון הבהיר אהוד לגדי שפי: "בכל מבצע ימי – מוקי בצר מצורף, גם כמומחה למבצעים מיוחדים וגם כמי שמכיר את האוגנדים ואת הטרמינל באנטבה".
האפשרות השלישית הייתה לעלות על יאכטה בקניה, לחצות בה את ימת ויקטוריה, וכך להגיע אל החוף שבקרבת שדה התעופה של אנטבה. האפשרות הזאת נראתה קוסמת מאוד שכן הייתה חשאית, מפתיעה, פשוטה לביצוע ולא כרוכה בקשיים מבצעיים מיוחדים כמו הצנחה של ציוד ושל לוחמים, ועקרון ההפתעה יישמר בה באופן מוחלט.
האפשרות הרביעית הייתה להנחית מטוס בשדה התעופה החדש, להוריד מתוכו כוח – רכוב או רגלי – שינוע במהירות אל הטרמינל הישן ויפתיע שם את המחבלים. באשר לרכב שיביא את לוחמי הכוח ממסלול הנחיתה אל הטרמינל הישן, העליתי את הרעיון להשתמש במרצדס – כמו זאת שאידי אמין נהג להופיע בה בשדה התעופה מדי יום ולפעמים גם בלילה. משהייתי באוגנדה ידעתי שחייל אוגנדי הרואה מרצדס עובר אוטומטית לדום, כי זה הרכב שבו נוסעים כל בכירי הצבא האוגנדי ושרי הממשלה.
החיסרון העיקרי של התוכנית הזאת היה היעדר ביטחון שנוכל לשמור בה על עקרון ההפתעה. נחיתה בשדה הבין-לאומי החדש, המרוחק מהשדה הצבאי שבו מוחזקים בני הערובה, לא יכולה להיעשות בהיחבא. כיוון שלא ידענו אם קיימת או לא קיימת תקשורת בין השדה החדש לישן, לא היינו בטוחים שנצליח להפתיע את המחבלים. וכשאתה לא משוכנע בעצמך, אתה גם לא יכול לשכנע אחרים.
הייתה גם הצעה להצניח בקרבת אנטבה כוח צנחנים גדול, שישתלט על שדה התעופה וישחרר את בני הערובה. אבל הרעיון הזה נדחה כמעט על הסף. הבעיות והסיכונים הכרוכים בו היו גדולים מדי. כדי לאתר שטח הצנחה מתאים דרושים צילומי אוויר ומידע מעודכן – שני נתונים שחסרו לנו. אלה חיוניים כדי להבטיח שהשטח אכן נקי ממכשולים ומהפתעות, כדי שהצונחים לא ייפגעו עם הגעתם לקרקע. כך הגיעו ל"שלב הגמר" ארבע ההצעות. אהוד רשם אותן לעצמו, מתוך כוונה להציגן בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי, 30 ביוני 1976, לראש אג"ם ולרמטכ"ל.
עלי, כנציג סיירת מטכ"ל, הטיל אהוד להכין את תכנון הפריצה למבנה הטרמינל הישן, שבו הוחזקו בני הערובה. חברת סולל בונה העבירה אלינו את תוכניות המבנה, אבל פרטי מידע חיוניים היו חסרים. פטרישיה דיברה על ארבעה חוטפים, אך לא יכולנו להיות בטוחים שלא הצטרפו אליהם באנטבה מחבלים נוספים. וכמובן לא ידענו אם הם מלכדו את הטרמינל, ואיך בדיוק הם ארגנו את השמירה סביבו. שאלות רבות נותרו ללא מענה, וידענו שהתשובה לכל אחת מהן יכולה לסמן את הקו הדק המפריד בין הצלחה לכישלון.
אחרי הישיבה צלצלתי ליוני. הודעתי לו על הקמת הצוות המטכ"לי, בהשתתפותי. כל העניין היה סודי ביותר, והיחידה הייתה ממודרת ומחוץ לתמונה. סיכמנו שאם העניין מתחמם, אודיע לו ואדאג שיביאו אותו מעומק סיני במטוס. צוות התכנון פעל בסודיות מוחלטות וממודרת בפיקוח ביטחון שדה, למניעת תקלות או דליפות חלילה.
הארה פנימית
בשעות אחר הצהריים של יום רביעי כבר הגיעו דיווחים ראשונים מפריז על עדויותיהם של בני הערובה המשוחררים. מהם למדנו סוף סוף את האמת על התמיכה המלאה של אידי אמין במעשה החטיפה, על החום שבו התקבלו החוטפים באנטבה ועל הקשרים ההדוקים שבין המחבלים לצבאו של אידי אמין.
רגע לפני הדיון אצל שי נכנסתי למשרדו של עידו אמבר בבור של חיל האוויר, ומצאתי שם את איוון, קצין המבצעים של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, דן שומרון. מזגנו לעצמנו קפה מהביל וניתחנו שוב ושוב את התוכניות השונות לחילוץ בני הערובה. מבין חמש התוכניות שהכנו מלכתחילה, אחת נראתה לא מעשית ולכן אפילו לא הוגשה – תוכנית ההצנחה המסיבית ביבשה. השנייה נפסלה לאחר ניסוי כושל – תוכנית ההצנחה לאגם. נותרו שלוש, שכל אחת מהן לוקה בפגם.
התוכנית הראשונה, תוכנית החצייה של ימת ויקטוריה ביאכטה חייבה לא מעט זמן לביצועה: יש להגיע לניירובי בטיסה מסחרית, להגיע לנמל אגם ויקטוריה ברכב ולחצות אותו ביאכטה. בסך הכול לא מעט שעות, הרבה יותר מן הזמן הדרוש לטוס לאנטבה ולנחות בה. התוכנית השנייה - תוכנית ההנחתה של המטוס האזרחי - שוב לא הייתה מעשית משהתברר כי אידי אמין עושה יד אחת עם החוטפים, שכן אין די בהונאת המחבלים ובחיסולם כדי לחלץ את בני הערובה. הכוח הנוחת באנטבה צריך לטפל גם בחיילים האוגנדים שמסביב, כלומר דרוש כוח בהיקף גדול.
גם לתוכנית השלישית הייתה נקודת חולשה. תוכנית זו דיברה על מטוס שינחת בשדה התעופה הבין-לאומי של אנטבה, ומתוכו יגיחו כלי רכב נושאי לוחמים שימהרו אל הטרמינל, יפרצו לתוכו, יפתיעו את המחבלים וישחררו את בני הערובה. התמונה הסתבכה מרגע שהתברר שהאוגנדים שותפים למעשה החטיפה. היה חשש שעם נחיתת המטוס, האוגנדים משדה התעופה הבין-לאומי יודיעו על הנחיתה למחבלים, ועד שיספיק הכוח להגיע לטרמינל, יהיה למחבלים מספיק זמן לחזור על "מעשה מעלות" ולערוך טבח בבני הערובה.
בין שתי לגימות שמעתי את עידו אומר פתאום, כממשיך איזה דו-שיח פנימי שניהל בינו לבין עצמו: "אם המטוס יגיע לאנטבה ופשוט ינחת שם – עד שיבחינו בו, אם בכלל יבחינו בו, ועד שיבינו שהוא מטוס עוין יעברו דקות ארוכות! גרתי הרבה שנים בבסיס של חיל האוויר. אם מטוס מצליח לחמוק ממכ"ם עד לנחיתה, הוא יכול לעצור בשקט בקצה המסלול, ואף אחד לא ישים לב. עד שיתחילו להבין שמשהו לא בסדר, ייקח לפחות 20 דקות!"
את מה שעבר עלי באותו רגע, לשמע הדברים האלה, אני יכול לתאר רק כתחושה חריפה של הארה פנימית גדולה בעוצמתה. אם נכון מה שעידו אומר – ואין שום סיבה לפקפק בעדותו – הרי התוכנית של הנחתת המטוס בשדה החדש של אנטבה היא הדרך הטובה ביותר. בוודאי לאור העובדה שאידי אמין וצבאו עושים יד אחת עם המחבלים. אם ננחת בלא הפרעה, ונרד מן המטוס רכובים, ייקח לנו לא יותר משלוש-ארבע דקות להגיע לטרמינל הישן, שתי דקות נוספות תארך הלחימה, וכך - בתוך שבע דקות תושג המטרה. שאר המטוסים יחלו לנחות זה אחר זה לאחר שבע הדקות. ידענו שלושתנו באותו רגע שזאת התוכנית הנבחרת.
הספר "לוחם חשאי" של אל"מ במיל' מוקי בצר, סגן מפקד סיירת מטכ"ל בעבר ומייסד יחידת "שלדג", יצא לאור בהוצאת כתר.
לפנייה לכתב/ת 
