הנה הסכנה הכלכלית הגדולה האורבת לפתחנו: ישראל לא תשמור על מעמדה כמדינה שמצטיינת באיכות ההשכלתית של אזרחיה. על עוצמת הסכנה מעיד - לצד הנסיגה המתמשכת ביצוא תעשיות עתירות ידע - הסקר הבינלאומי ההשוואתי של רמות מיומנויות בקריאה, מתמטיקה ומחשוב, שממצאיו פורסמו זה עתה על ידי ה־OECD, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החינוך. הממצאים מדרגים את הישראלי המבוגר הממוצע כפחות מיומן מעמיתיו בכמעט כל המדינות המפותחות. פחות אינטליגנטי. פחות מסוגל להתמודד עם הבעיות העולות בסביבתו הדיגיטלית. פחות מתמצה. פחות מבין. פחות פותר. כוח המוח, אוצר הטבע היחידי של המדינה, הידלדל ומידלדל.
בסקר המיומנויות בחנו מומחי ה־OECD חתכים של אוכלוסייה מגיל 16 ומעלה. את יכולתם להבין טקסט כתוב ולהשתמש במה שקראו (מיומנות קריאה); את יכולתה לגשת לרעיונות מתמטיים, לפרש אותם ולהשתמש גם בהם (מיומנות מתמטית); ואת התמצאותה לעומק בעולם המחשבים והתקשורת הדיגיטלית (מיומנות בתקשוב). בסקר השתתפו כ־33 מדינות. "ישראל", סיכמו את תוצאות המבחנים אנשי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "היא אחת מארבע המדינות (כמו צ'ילה, סלובניה וטורקיה) שהישגיהן נמוכים בכל אחת משלוש המיומנויות שנמדדו". במבחן מיומנות הקריאה מדורג הציבור הבוגר של ישראל במקום 28, במיומנות במתמטיקה במקום 29 ובמיומנות מחשוב ותקשוב במקום 21.
מיקום רע מאוד, בזנב. מדינות אחרות המשתבחות באיכות ההון ההשכלתי שלהן כמו פינלנד, הולנד, יפן, שוודיה ועוד מקבלות ציונים הרבה יותר טובים ומוצבות בצמרת.
פילוח התוצאות לפי גיל לא משפר את מצבה היחסי של ישראל. להפך. פער ההישגים בין ישראל לממוצע ה־OECD בכל שלושת התחומים הכי רחב בקבוצות הגיל 34־25 שנים. "בקבוצת גיל זו", כותבים מומחי הארגון, "הציונים של הישראלים נמוכים במיוחד בהשוואה לממוצע. בישראל גם ניכר קשר הדוק במיוחד בין השכלת ההורים למיומנות הילדים".
בלמ"ס ובמשרד החינוך החליטו לא להסתפק בממוצעים כלל־ארציים אלא להציג בנפרד את האוכלוסייה היהודית והערבית. החלטה ראויה, בהתחשב בהבדלים העצומים בין שתיהן. התעלמות מהמאפיינים הקבוצתיים אולי תואמת את דרישות התקינות הפוליטית, אך לא את האמת המחקרית.
ומה מתברר? כצפוי, מתברר שהמיומנות של האוכלוסייה הערבית הבוגרת בישראל בקריאה, מתמטיקה ומחשוב נמוכה עד אפסית (במחשוב במיוחד). היא מסבירה, במידה רבה, את שיעורי העוני הגבוהים במגזר הערבי ואת השכר הנמוך של העובד הערבי. הפערים ברמות המיומנות בינה לבין האוכלוסייה היהודית עמוקים, חריגים במדינה מערבית מפותחת. 8% מהיהודים הבוגרים מצטיינים במיומנות תקשוב, לעומת 0% מהערבים.
עוד מתברר מהפילוח הדמוגרפי שגם הציונים במבחני מיומנות של הציבור הישראלי היהודי בהחלט אינם מקור לגאווה. יהודי ישראל הבוגרים מגיעים אך בקושי לממוצעים מערביים. עדיין רחוק מאוד ממדינות צמרת כמו פינלנד והולנד. במיומנות הקריאה היהודים שנבחנו זכו לציון 264 והערבים ל־225; ממוצע ה־OECD הוא 265. בפתרון בעיות בסביבה מתוקשרת, הבוחן את מיומנות המחשוב, הציון של האוכלוסייה היהודית היה 280 – כמו ממוצע ה־OECD – ושל ערביי ישראל 238. ציונים נמוכים במיוחד בתחום התמצאות זה מקבלים גם יהודים חרדים.
דמות הישראלי המשתקפת במראה של סקר המיומנות מדאיגה. אם הוא ערבי, כישוריו נמוכים ובלתי־הולמים את צורכי המשק והחברה. אם הוא יהודי, כישוריו בינוניים למדי. הבינוניות חוגגת במיוחד בגילים הכי חשובים לקליטה בעבודה, 25 עד 34.
הסקר של ה־OECD מספק גם תשובה לשאלה מדוע זה קורה לנו: קיים מתאם הדוק בין הישגי תלמידים במבחני פיז"ה (סקר בינלאומי הבוחן בנות ובנים בגיל 15־14) לבין רמת המיומנות של האוכלוסייה הבוגרת. לאיכות ההשכלה בבתי הספר השפעה מכרעת על הידע וההשכלה של אזרחי המדינה. ואיפה אנחנו במבחני פיז"ה? באחרון קצת השתפרנו, אבל אנחנו עדיין במקומות גרועים.
מיומנות הציבור, מסכמים מומחי הארגון, קובעת את קצב הצמיחה הכלכלית של המדינה ואת יכולתה לחלק את פירות הצמיחה באורח שוויוני יותר. כשהמיומנות נמוכה, לא ניתן לשפר את פריון העבודה על ידי קדמה טכנולוגית, הדורשת מיומנויות גבוהות. הפיגור משתרש ומתפשט.
להתכונן לטראמפ
יש לקח אמריקאי ברור מתוצאות משאל העם בבריטניה ובמיוחד מהתעמולה שקדמה לו: אם השמאל האמריקאי הדמוקרטי לא ישנה את הטקטיקה שלו ולא יתלכד ללא היסוס וגמגום סביב הילרי קלינטון, הנשיא הבא שלו יהיה דונלד טראמפ.
השמאל הבריטי לא היה מסוגל לכך. ג'רמי קורבין, האיש שנבחר בפריימריז מעוותים להנהיג את מפלגת העבודה – לייבור – לא רק שלא התייצב במלוא קומתו לטובת הישארות בריטניה באיחוד האירופי, הוא חיבל בה. כעת עושה הנהגת לייבור מאמצים עילאיים ומשתמשת בכל התחבולות כדי להדיחו.
אפילו ההתפטרות המתוקשרת של פרופ' תומס פיקטי, כוכב־על בשמי הכלכלה השמאלית, מתפקיד היועץ הבכיר ללייבור והביקורת שמתח על "התעמולה הרפה בעד ההישארות באיחוד" שניהלה המפלגה בהנהגת קורבין לא שיכנעה אותו להתפטר. הוא לא רוצה ללכת, נאחז בכל כוחו בכיסאו.
וכך קרה שנגד מסעי השיסוי של העיתונות הצהובה בהובלת היומון סאן (כ־60% מהעיתונות הבריטית תמכה בעזיבה) התייצב רק המרכז הימני המתון, מחוזק בקולות ספורים של השמאל המתון. יש המדברים על "מסע הפחדה" שניהל ראש הממשלה דיוויד קמרון. נו, באמת. אם לצטט מחקרים כלכליים זהירים של קרן המטבע הבינלאומית, הבנק המרכזי הבריטי, מכוני מחקר מוערכים וארגונים בינלאומיים משמעו לנהל "מסע הפחדה", אז מה השם שיינתן למה שעשו תומכי העזיבה? מסע תעמולה בריח פשיסטי?
בניגוד לתקוותי מהשבוע שעבר, ההסתה והבורות אכן ניצחו – ואשמת השמאל בתוצאות המשאל בבריטניה כבדה מאוד, לא תיסלח. בממלכה השתררו כעת מבוכה ואובדן דרך גמור. הדוברים של תומכי העזיבה נסוגים בבהלה מהבטחות סרק שהבטיחו ושקרים שהפיצו במצח נחושה. דוברי המתנגדים לעזיבה לא מוכנים לטפל בה ובהשלכותיה. הציבור מבולבל.
"אירופה של תקוותיי", כתב לפני ימים אחדים הוגה הדעות רוג'ר כהן בעיתון "הניו־יורק טיימס", "התרסקה לנגד עיניי בגלל בורות ושקרים של שרלטנים". באותו עיתון התפרסמו גם שני מאמרי דעה בעקבות משאל העם. על מאמר אחד חתום הסנטור הדמוקרטי האמריקאי השמאלי ברני סנדרס, על השני ראשת המפלגה הלאומנית הצרפתית הימנית מארי לה פן. שניהם נפתחים בפסוקים כמעט זהים. "העם הבריטי בחר בחופש, בחר להשתחרר מאיחוד שבגד בו", כתבה לה פן. "פועלי בריטניה המתוסכלים הפנו את גבם לאירופה המאוחדת", כתב סנדרס. שניהם השתמשו במונחים מלקסיקון פופוליסטי, נשבעו להילחם בכל כוחם בסחר בינלאומי חופשי ובגלובליזציה. היא תומכת בטראמפ, הוא כמובן מתנגד לו.
כדי להראות את רצינות התנגדותו, על ברני סנדרס לפנות ישירות למיליוני תומכיו ולקרוא להם לא רק להצביע להילרי קלינטון בבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר הקרוב אלא גם לנהל מסע תעמולה תוקפני בעדה.
אך גיוס צעירים נלהבים אינו מספיק להבטיח ניצחון, ותבוסת מחנה ההישארות במשאל העם בבריטניה מוכיחה זאת. אל לה, להילרי קלינטון, לוותר על תמיכתו של המעמד הביניים הלבן הנמוך, הנוטה כיום להצביע טראמפ. המעמד הזה מצפה לשמוע ממנה דיבורים רמים על "גדולתה של אמריקה", מצפה לגינויים תקיפים נגד הטרור המוסלמי, מקווה לחקיקה שתאט את קצב ההגירה ותגביל את שכר הבכירים בחברות בורסאיות. אבל מעל לכל שואף המעמד הזה להרגיש את החום הלוטף של גאווה לאומית. הגאווה הלאומית, במובן הטוב והרע של המילה, דחפה מיליוני בריטים להצביע בעד מהלך שיוריד את רמת חייהם, יפגע ברווחתם, יגדיל את האבטלה בקרבם ויעשה אותם, דווקא את התומכים, לעניים יותר. ככל שחולף הזמן ברור יותר ויותר שהמניע להצבעה לא היה כלכלי־חברתי אלא לאומני־בדלני. בעיר הבריטית סנדרלנד, בעבר מעוז לייבור, הצביעו 60% בעד עזיבה, אף שהעיר זוכה לסובסידיות נדיבות מהאיחוד האירופי ושמפעל המכוניות ניסאן הוקם בה בברכתו ובסיועו של האיחוד. תושבי סנדרלנד תמכו בעזיבה למרות, ולא בגלל, הכלכלה. הם ירו לעצמם ברגל, ודווקא ברגל שמאל, בתקווה שהקליע ישרוט גם את "הרודנות העל־לאומית בבריסל", שכביכול הפקיעה מהם את הריבונות הלאומית. ושייפגעו ממנו המהגרים שכביכול דחקו אותם משוק העבודה. לא זה נכון ולא זה נכון.
בחירת טראמפ לנשיא ארה"ב תהיה גולת הכותרת להשתלטות הפופוליזם הלאומני־בדלני על ציבורים נרחבים בארצות דמוקרטיות. כדאי להיזכר איך זה נגמר בפעמים הקודמות.
לא מובן מאליו
מילה אחת לא הופיעה בסקירות ובתדרוכים שערכו לאחר משאל העם בבריטניה האחראים לניהול מדיניות כלכלית בישראל והמפרשים אותה. המילה היא "בנקים". זה הרי מובן מאליו שהבנקים בארץ חסינים לזעזועים פיננסיים חיצוניים, באמריקה או באירופה. זה הרי מובן מאליו שהפחד מפני יציבותה של המערכת הפיננסית האירופית לא נוגע לנו, לא דבק בנו. זה הרי מובן מאליו שהקריסה במניות הבנקים המערבים הגדולים תפסח על הבנקים הישראליים והמושקעים במניותיהם יוכלו להתעלם מהדרמה. עובדה: מאז משאל העם הבריטי ירדו מדדי המניות הבנקאיות בבורסות באירופה ב־25% ובה־בעת מדד מניות הבנקים בתל־אביב כמעט לא זז. קצת ירד, קצת עלה, התייצב.
כל ההתפתחות הזו מובנת מאליה, לא?
אז לא. אמנם הציבור בישראל התרגל לראות בבנקים את עוגני היציבות, אך זו לא נתונה מראש ולא על מגש הכסף. את היציבות משיגים במאמץ כלכלי קשה ושומרים עליה במאמץ קשה עוד יותר. אין באוויר הדחוס של ת"א שום מרכיב נסתר הגורם לבנקים הממוקמים כאן להיות בריאים וחסונים מעמיתיהם במערב. בריאותם וחוסנם הם פועל יוצא מניהול זהיר ומושכל של הדרג הבנקאי המקצועי מ־2010־2009 מצד אחד ורגולציה חכמה וצופה פני עתיד של בנק ישראל לאורך כל התקופה מצד שני.
שני יסודות ההצלחה הללו חשופים עכשיו להתנכלות של המדינה. המדינה לא רוצה שמנהלים טובים יעבדו בבנקים אלא בחברות ליבוא מכוניות או בקניונים, למשל, ולכן היא הנהיגה חוק שכר בכירים המפלה לרעה דווקא את מנהלי הבנקים. במקביל היא מכינה חקיקה המתעלמת מהסיכונים העצומים שבאשראי חוץ־בנקאי ומוכנה לתת הקלות לבנקים חדשים חסרי הון עצמי מספיק. ההפך ממה שמומלץ בעולם, המפיק לקחים מהמשברים.
באיטליה כבר ניסו את זה. מערכת הבנקאות האיטלקית הצטיינה בהיעדר ריכוזיות, בריבוי מוסדות פיננסיים ובפיקוח מקל ומעודד תחרות על חשבון יציבות. ואכן, בעבר היא הייתה גם זולה. בעבר: עכשיו ראשיה מתפללים לנס חדש, כלומר לכסף ממשלתי גדול חדש. כי למרות הסיוע הנדיב שקיבלו עד כה מהמדינה, הבנקים האיטלקיים עדיין מסתירים במאזניהם חובות אבודים ב־360 מיליארד יורו, סכום השווה לחמישית מהתוצר המקומי האיטלקי – כ־250 מיליארד שקל בחישוב ישראלי מקביל. שערי המניות שלהם נפלו ב־55% עד 90%, והממשלה ברומא גיבשה באחרונה תוכנית חילוץ חדשה שבמרכזה כינון מסלקה ציבורית לחובות הרעים של הבנקים. על חשבון משלמי המסים.
ישראל לא סבלה מהמשברים הפיננסיים שאיפיינו ומאפיינים את המאה ה־21. ולכן, כך נדמה פה למישהו, היא פטורה מהלקחים. האומנם? האם מי שלא חלה בכולרה פטור מזריקת חיסון נגדה?
תשאלו את הפרופסורים לרפואה ולכלכלה.
שיעור אמריקאי
דבר נפל בבית המשפט העליון. האמריקאי, לא הישראלי. בפסיקה מהדהדת ביטל בית המשפט פה אחד את הרשעתו בשוחד של מושל וירג'יניה לשעבר בוב מקדונל ושלח אותו לחופשי.
במרכז כתב האישום שהגישה לפני שלוש שנים התביעה הכללית הפדרלית נגד מקדונל עמדו מעשים שבירושלים לא היו מעוררים אפילו צל של ספק באופי הפלילי המובהק שלהם. המושל ומשפחתו קיבלו מאיש עסקים מקומי (ג'וני וויליאמס שמו) מתנות שונות בשווי של 200 אלף דולר לפחות. בה־בעת פעל המושל לקידום עסקיו וענייניו של הנדבן האישי. חברה פרטית של וויליאמס פיתחה תוסף תזונה דיאטטי והוא לחץ על מוסדות הממשל בווירג'יניה להכיר בסגולותיו, אחרי בדיקות מתאימות. המושל התערב לטובתו, סייע לו בארגון פגישות עסקיות, טילפן למענו לנושאי משרות בכירות. לכאורה תן וקח קלאסי, שאין ברור ממנו להוכחתה של עבירת שוחד.
כך גם חשב חבר המושבעים שהרשיע את מקדונל בעבירת שוחד ב־2014 ובית דין פדרלי לערעורים שדחה את הערעור של עורכי דינו. לעומת זאת השופטים העליונים בוושינגטון, באחידות דעים יוצאת דופן בין ליברלים לשמרנים, ביטלו את כל ההרשעה. העובדות נותרו כפי שהיו אך התפיסה השתנתה. התביעה הכללית, כתבו השופטים, השתמשה בכתב האישום בהגדרה רחבה מאוד, נזילה מאוד, "בלתי־מוגבלת" של המושגים "שוחד" ו"התערבות רשמית פסולה". הגדרה כזו לא מקובלת עלינו ואין בה ממש. היא מטשטשת את ההבדל בין סיוע ליזם הניתן על ידי פוליטיקאי כדרך השגרה, כמהלך שלטוני מקובל ואף רצוי, לבין תמורה בלתי־חוקית ואסורה לשוחד. כל עוד התביעה נשענת בכתב האישום שלה על ההגדרות המכלילות והמטושטשות, אין למושבעים אפשרות לדעת אם המושל מקדונל סייע לחברו כפי שהיה חייב לסייע מתוקף תפקידו, או מעבר לכך. מכתב המלצה שגרתי, פנייה כדין לרשויות רגולציה, השתתפות במפגש עם מחוקקים – אלו פעולות שהשופטים העליונים סירבו לסווג כיוצאות דופן, חריגות, כתמורה למתנה. הפיכתן לפליליות, טענו, מקשה מאוד על נבחרי ציבור לבצע את משימותיהם ולכן שוחקת את הדמוקרטיה.
אל לנו, לשופטי בית המשפט העליון, הם כתבו, להיות מושפעים מתחושת גועל הנפש שלנו למראה השעונים היקרים, המכוניות וכרטיסי הטיסה שהרעיף איש העסקים על המושל. כל עוד לא הוכח כי בתמורה חרג המושל מכללי הסיוע הרשמי, קבלתם אולי חושפת מוסריות ירודה אבל לא פלילית.
הכרעה יוצאת דופן שמכה גלים במרחב המשפטי והכלכלי האמריקאי. וגם, למיטב ידיעתי, הישראלי.
