ההצגה עוקבת אחר מסעותיו של שיפוני ברחבי העולם. ביחד עם המוסיקאים שגיא אילנד וערן אדרי, הוא מחליף דמויות ומבטאים ומספר על נדודיו ברבת עמון, פסגת הרי האנדים, שדות הכותנה של לואיזיאנה, נהר הקונגו ועוד. נפגשתי אתו בלוס אנג'לס בשבוע שעבר לאחר שהגיע לכאן עם בתו הבכורה בת ה-15 שביקשה ללמוד היפ הופ באחד מבתי הספר לריקוד הנחשבים בעיר. "נולדתי בארץ, אבל הגעתי לכאן עם הורי כשהייתי בן שלוש וגדלתי כאן עד גיל 17, אז שבתי לארץ לבדי”, מספר שיפוני שהחליט להתגייס לצבא ושירת בגולני. "ההורים שלי לא חשבו שאחזור אמנם, אבל הם גידלו אותנו על אהבת הארץ ותמיד מאוד אהבתי את ישראל. כששבתי לישראל חייתי בקיבוץ משמר השרון. הייתי חייל בודד בצבא, זה לא היה תמיד קל, ראיתי את ההורים פעם בשנה כי הם נשארו כאן בארה"ב.

לאחר השיחרור החלטתי לצאת לטייל בעולם. הטיול הזה נמשך חמש שנים, טיילתי באפריקה, רכשתי דברי אמנות, חזרתי לארה"ב וישבתי בוניס ביץ' למכור את דברי האמנות שקניתי באפריקה. לאחר שחסכתי מספיק כסף, נסעתי לטייל בדרום אמריקה, שם טיילתי שנה שלמה ולמדתי ספרדית היטב".

"הדבר המשמעותי ביותר שכתבתי בחיי היה מכתב ההתפטרות שלי". אלעד שיפוני

שיפוני מספר כי ידיעת השפה, שברה הרבה מחסומים והוא למד להכיר את תושבי המקום טוב יותר, מה שפתח לו מימד חדש להכרת האנשים, תרבותם והמדינות בהן ביקר. כששב לארץ, הוא הפך למדריך טיולים וכל שנה היה נוסע לשלושה חודשי טיול ברחבי העולם. "באחת הפעמים לאחר חתימת הסכמי השלום, החלטתי לנסוע לרבת עמון ללמוד שם ערבית. לקחתי אוטובוס מתל אביב, הגעתי למעבר הגבול ומצאתי אכסניה לשם הגיעו צעירים מכל העולם. מיותר לציין שהייתי הישראלי היחיד שם. בהתחלה חששתי לספר שאני מישראל אז אמרתי שהסבתא שלי מעיראק אם שאלו אותי. רציתי ללמוד ערבית כפי שלמדתי ספרדית בזמנו. כל יום הייתי יורד לרחוב, לוקח אוטובוס או מונית ומסתובב בשווקים ובין אנשים וכך למדתי ערבית מהרחוב. לא היה לי שום ידע בסיסי קודם לכן, לא ידעתי אפילו להגיד: "שוקראן". אבל תוך שלושה חודשים, למדתי ערבית פיקס ולמדתי על עצמי שאני יודע לחקות מבטאים היטב. בעזרת בחורה עירקית שהכרתי שם, למדתי לקרוא ולכתוב. לא היה לי שום דבר אחר לעשות, אז כל ערב הייתי יושב ולומד וכך כששבתי לארץ, התחלתי לדבר ערבית עם ערבים וזה שבר הרבה מחיצות. הקיבוץ שלנו גובל בכפרים ערבים, אבל יש לנו הרמוניה מושלמת אתם. הרבה ערבים עובדים במפעל של הקיבוץ, הם מגיעים לחדר האוכל ואוכלים אתנו ארוחת בוקר בכיף."

גם כשהתחתן עם חברתו, החליט שיפוני להמשיך לטייל. השניים יצאו לירח דבש ארוך בין שנה. הם חרשו את אוסטרליה וניו זילנד וחתכו את הטיול לאחר שנודע להם כי אביו של שיפוני חלה בסרטן קטלני וזמנו קצוב. הם טסו אז לארה"ב להיות עם אביו בחודשי חייו האחרונים. בינתיים, אשתו של שיפוני הרתה והזוג החליט לשוב לישראל ללידה.

"החלטנו שאנו רוצים לבנות את ביתנו בישראל”, הוא אומר, “נסענו ללידה לארץ ולא היה לי מושג במה אעבוד. מאחר ובתור נער כתבתי ספורט לדיילי ניוז ויש לי כישרון כתיבה, כתבתי אחלה רזומה שעזר לי להתקבל ככתב טכני בחברת הייטק. אחר כך הפכתי לכתב שיווק. עבדתי שם שלוש שנים אבל הרגשתי מת בפנים, זה לא היה זה. הרווחתי משכורת מאוד גבוהה והיו לי תנאים טובים אבל לא הרגשתי מסופק. לא אהבתי את מה שאני עושה. הדבר המשמעותי ביותר שכתבתי בחיי היה מכתב ההתפטרות שלי וכך התחלתי בדרך חדשה בחיי".

חיידק הנדודים המשיך להציק לו, אבל כאיש נשוי ואב לתינוקת (היום הוא כבר אב לשלושה) לא היתה לו אפשרות לארוז תרמיל ולצאת שוב למסעותיו. במקום, הוא החליט לכתוב על סיפורי מסעותיו. "כתבתי תסריט לסרט שקיוויתי שיום אחד אצליח למכור במיליון דולר”, הוא צוחק, ”אבל בינתיים, התסריט שוכב במגירה. דבר שני שעשיתי הוא להתעניין בעולם האינטרנט ואיך אני יכול לעשות ממנו כסף. פתחתי אתר לרעיונות מקוריים למסיבות יום הולדת לילדים. אחותי שבדיוק סיימה צבא, הצטרפה אלי. בדקנו וראינו שיש ביקוש גדול והיצע נמוך לרעיונות לימי הולדת וזה מאוד התאים לי. העבודה גם איפשרה לי לעבוד מהבית וגם בתור אב לילדה קטנה, לכתוב על מסיבות ימי הולדת ולהשתמש מהניסיון האישי שלי. יש מספר דרכים ליצור כסף דרך אתרים כאלו. דבר ראשון, את יכולה ליצור מוצר ולמכור אותו דרך האתר שלך, דבר אותו אני לא רציתי לעשות. אבל כשיש תנועה, את יכולה למכור פרסומות ולשים מודעות של חברות המוכרות חבילות ימי הולדת או מוצרים שונים וכל כניסה לאתר שלהם דרך זו שלך, מכניסה לך כסף".

"התחלנו להופיע במפגשי חברים ומשם היכל התרבות והקאמרי". שיפוני

האתר איפשר לשיפוני גם להתפרנס וגם לעבוד על הנושא השני הקרוב לליבו- הטיולים. מאחר ולא יכל להמשיך לנדוד כפי שעשה בצעירותו, הוא החליט לכתוב הצגה על טיוליו. "רציתי לא רק מלל בהצגה אלא גם מוסיקה וכך חיברתי אלי את המוסיקאים שגיא אילנד וערן אדרי. המוסיקה שזורה לאורך כל ההופעה, חלק מהשירים מקוריים וחלקם מוכרים. במשך שעה ורבע אני מחליף דמויות, לפעמים אני מגלם את דמותו של בעל האכסניה ולפעמים את הדרום אפריקאי או האפריקאי אותם פגשתי במסעותי. התחלנו להופיע בפורומים קטנים במפגשי חברים והלך נהדר. אנשים שהיו להם חברות בין הצופים, המליצו להביא אותנו לאירועים של החברה וכך זה התגלגל. התחלנו להופיע בהיכל התרבות ותיאטרון הקמארי. אנחנו לא מפסיקים להופיע ועד היום העלנו מעל 600 הצגות”.

שיפוני שהוא מומחה לשיווק, לא הסתמך על יחצנ"ים ופרסומות בעיתונים, הוא עשה הכל לבדו מא'-ת'. "פעם אחת בלבד הלכתי לעשות אייטם בטלוויזיה. המראיין ישב מולי ולא הקשיב למילה שאמרתי. יאללה, נקסט, מה האייטם הבא? פעם אחרת עשו עלינו כתבה גדולה במעריב. הכתב אפילו לא פגש אותי, עשה ראיון בטלפון ולמרות שהכתבה היתה מפרגנת, היא פשוט לא היתה נכונה. אחרי הניסיונות האלו החלטתי לקחת על עצמי את כל עניין השיווק".

לאחר שראה כי טוב, החליט שיפוני להעלות את ההצגה גם באנגלית. "שמתי לב שאין הופעות באנגלית בארץ ואם מגיעים תיירים דוברי אנגלית, הם אינם יכולים ללכת לראות אף הצגה. הרעיון נולד לאחר שביקרתי בפאריז וראיתי שברשימת הדברים המומלצים לעשות בעיר, הדבר השלישי המומלץ היתה הצגה באנגלית. חשבתי שזה באמת רעיון נהדר. זו הרי לא הצגה פוליטית, היא אמנם מדברת על שלום, אבל לא בקטע הפוליטי. באחת ההצגות שלי אגב, נכח בימאי שפנה אלי ואמר שהוא לא כל כך מאמין לסיפורים שלי על ביקורי בעמאן, אז הזמנתי אותו להצטרף אלי לביקור שם. הוא היה בדיוק בשנת לימודיו האחרונה באוניברסיטה והחליט לעשות את הסרט שלו עלי. נסענו עם צלם לאכסניה בעמאן והוא צילם סרט דוקומנטרי עלי שהיה מועמד לפרס בפסטיבל ירושלים".

ביחד עם ההצגה שלו, הספיק שיפוני להופיע ביישובים דתיים, ערבים וקיבוצים וכולם, הוא מספר, קיבלו את ההצגה בהזדהות ואהבה. "כל אחד מזדהה עם הסיפורים כי כולם אוהבים לטייל, בין אם אלו צעירים שחוו את החויות האלו בעצמם, כי הסתובבו בעולם, מבוגרים או כאלו שרוצים לנסוע. אמרו לנו פעם שאי אפשר להתפרנס מאומנות, אבל עובדה שאנחנו עושים את זה כבר עשר שנים והקיץ שלנו כולו מלא בהופעות. את ההצגה באנגלית אנו מעלים בתיאטרון מדהים ביפו שנתן לנו צ'אנס וכל יום שני אנו מעלים שם הופעה. אין לנו בכלל מתחרים בקטע הזה כי אין הצגות באנגלית בארץ".

השלב הבא היה להביא את ההצגה לארה"ב. שיפוני מודה שהעניין לא היה קל. "פניתי לכמה חברות הפקה גם בארץ וגם בחו"ל והצעתי להם לשתף איתנו פעולה. התגובה היתה כמעט זהה אצל כולם: "הישראלי המה?". ניסיתי להסביר שאנחנו אמנם לא מיוח"צנים אבל עשינו מעל 600 הופעות בארץ, שמונה שנים בתיאטרון הקמארי ואפשר לומר שעשינו לא מעט קילומטרז'. התשובה היתה משהו בסגנון: בארה"ב של אמריקה הגדולה, לא סופרים בקילומטרים. אתם לא סלבס ולמכור כרטיסים יהיה בלתי אפשרי. אם יש צירוף מילים שאני ממש אוהב לשמוע זה: בלתי אפשרי. חמישה חודשים של עבודה מאומצת על הפרוייקט הזה יחד עם ענבר נבו, הבולדוזרית מעמק חפר והנה זה קורה, טור הישראלי הנודד בארה"ב, עצמאי לגמרי וללא תמיכה של גורם חיצוני".

שיפוני יגיע לארה"ב עם ההצגה שלו לשש הופעות (בינתיים, הוא מדגיש), ובשלושה יעדים שונים: לוס אנג'לס (11 בספטמבר), פאלו אלטו וניו ג'רזי.

ההצגה בלוס אנג'לס תעלה כאמור בסיוע מת"י והיא תעלה באנגלית ובעברית. לצורך העניין הוא גם התחיל לפרסם את ההצגות בפייסבוק כשהוא קורא לו: "אנו יוצאים למסע הופעות "בלתי אפשרי"בארה"ב"בהתרסה מול כל אלו שחזרו ושיננו באוזניו שהדבר פשוט בלתי אפשרי.

כשאני שואלת אותו איזו עוד יעד בעולם הוא היה רוצה לכבוש, הוא עונה לי בכנות: "היום זה כבר לא המקומות, כי כבר חרשתי את כל העולם, הגעתי גם לאנטרטיקה עם אוניית הצי הציליאני, היום אני רוצה לשפר את ידיעת השפות שלי, בעיקר רוסית וצרפתית. ידיעת השפות היא דרך נהדרת לתקשר עם אחרים ולשבור מחיצות וגם להכיר את המקומות בהם אתם מבקר טוב יותר, אז אלו היעדים החדשים שאני רוצה לכבוש".