כיתת אמן עם ריטה: הכי דיווה, אבל צנועה

במפגש בלתי אמצעי עם ריטה שהתקיים אמש (א') בזאפה הרצליה, התגלה מול הנוכחים בני המזל - גולשי ynet וקוראי "ידיעות אחרונות" - סוד הקסם שלה. היא נמצאת בפער בלתי נתפס בין שני קצוות. מצד אחד, דיווה עם מניירות שמבקשת באמצע המפגש שיביאו לה לבמה כוס תה עם כפית סוכר. מצד שני, בעלת סבלנות אינסופית שנשארת לענות עד לאחרון השואלים בסיום האירוע. מצד אחד, מורמת מעם. מצד שני, הכי עמך. כזו שמקבלת בחיוך מאחורי הקלעים את אחרוני המזדנבים ולא מרגישה צורך להפסיק לאכול את הפיצה שלה. פשוט כי היא רעבה. גם 30 שנה אחרי שפצחה בקריירה המוזיקלית המפוארת שלה, ריטה עדיין רעבה. למוזיקה ולאהבת הקהל. קשובה לכל הערה שיוצאת מפי כל אחד מהנוכחים, ומתעקשת שידליקו את האור כדי שתוכל להסתכל לכולם בעיניים. 

את כיתת האמן היא פותחת בדרך הבטוחה והמוכרת לה - בשיר. היא עולה לבמה מתיישבת על כסא, עוצמת את עיניה ושרה בפרסית. בסיום, אחרי שהנוכחים כבר נפלו ברשת, היא פוקחת עיניים ומספרת שזהו שיר ערש שאמה הייתה שרה לה בטהרן. "זהו אחד הזיכרונות הראשונים שלי מהילדות", אומרת ריטה, "אמא שלי הייתה יושבת על השטיח, ביד אחד בוררת אורז וביד שנייה מנענעת אותי. היא הייתה מרדימה אותי עם השיר הזה. היה לה קול חם ויפה. היא לא יכלה להיות זמרת אז בטהרן, אז זכינו בקולה בבית. אבא שלי עבד בשלוש עבודות שונות (בבוקר כמורה, בצהריים במכבסה ובערב בשוק בדים) ואמי הייתה ספרית. החיים שלנו לא היו קלים".

מעלה זיכרונות ילדות. ריטה בכיתת האמן(צילום: צביקה טישלר)

עלייתם לישראל, כשריטה הייתה בת 8, לא שיפרה את המצב בבית. "אני זוכרת שכשהוריי החליטו לעלות ארצה אני לא רציתי" היא נזכרת. "ההגעה לכאן הייתה הלם בשבילי והבדלי המנטליות היו גדולים במיוחד. עליתי בכיתה ג', בלי ידיעת השפה. לא הבנתי את השיעורים ולא את הילדים בכיתה. בכיתה ד', כשמאיר המורה למוסיקה נכנס אלינו לכיתה וסיפר שמקימים מקהלה, הייתי בין המצביעים. הוא בחן את השירה של כל מי שרצה להשתתף וכשהגיע תורי כל הכיתה הסתובבה לכיווני. כולם השתוממו איך הפרסייה הזו שכל השנה לועגים לה מעיזה להצביע ולרצות לשיר", היא נזכרת.

"עד היום אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ. שרתי את השיר היחיד שידעתי אז בעברית 'הנה מה טוב ומה נעים' במבטא פרסי כבד. כולם צחקקו כמובן ואז מאיר אמר: 'את יכולה לשבת'. קול א'. זה היה הניצחון הראשון שלי בחיים. עד היום אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו הייתי נכנעת ומתביישת להצביע".

"כולם השתוממו איך הפרסייה הזו לה מעיזה לשיר"(צילום: צביקה טישלר)

מגיל עשר היא עובדת. "הייתי עושה בייביסיטר, קייטנות, ניסיתי לעבוד במכירות. עשיתי הכל כדי שתמיד יהיה לי כסף לממן את החוגים שלי", היא מספר ונזכרת איך הופתעה כשחברתה ויתרה על חוג פיתוח קול כי ההורים לא הסכימו לממנו, "אני זוכרת שכל הדרך הביתה לא הבנתי איך אדם יכול לשים בידיו של מישהו אחר את הגשמת החלום שלו. היו לי חברות להורים עשירים שבהפסקות היו קונות מנה של פלאפל חם ומהביל עם טחינה. לי היה את הכסף, כי עבדתי בשבילו, אבל זה היה או חוג לבלט או כל יום לאכול פלאפל. זה היה מגרה אבל לרגע זה לא פיתה אותי לוותר על התשוקה והבעירה לרצות ללמוד לשיר ולרקוד".

הרצון ללמוד ולהתפתח לא נפסק בשלב בית-הספר. "עמדתי להקליט את האלבום הראשון שלי והחלטתי להירשם למכינה של בית-צבי כי הרגשתי שחסרה לי נוכחות בימתית. מנהל בית-הספר הציע לי ישר להירשם למסלול מלא של 3 שנים בתנאי שלא אתעסק עם הקלטות במהלך לימודיי. זו הייתה החלטה מאוד קשה. מצד אחד כל מה שחלמתי ורציתי מתחיל לקרות, מצד שני אולי כדאי לגלות כוח התנגדות, לחכות וללכת ללמוד. זו הייתה ההחלטה שהכי הייתה נכונה לי. זה לא אומר שלא רימיתי. עבדתי במקביל על האלבום וכבר בתחילת שנה ג' יצאו 'בגידה', 'שביל הבריחה' ו'אהובת הספן', אבל אני המשכתי להיות תלמידה עד סוף השנה".

רק מרגע שהתחילה להופיע מול קהל הבינה שהתפקיד מגיע עם אחריות. "פתאום קלטתי שטקסט שאני בוחרת לשירים הופכת למנטרה שאנשים לוקחים איתם. סוג של תפילה. התחלתי לחקור מה תפקיד המוזיקה וגיליתי שהיא כמו הילינג. אנו בנויים מתדרים ולשירה יש את התדר הכי גבוה מבחינה רוחנית. שזה מביא לריפוי ולשמחה. הבנתי שאני צריכה להתרגש מהשיר בעצמי אחרת כשאשיר אותו הוא לא יצא החוצה כשופר אל תוך לב האנשים. הקהל מאוד חכם ורגיש לתדרים האלו. הוא יודע לזהות מה אמיתי ומה לא. יש פתגם שאני מאוד מתחברת אליו: 'תזרוק את הלב שלך קדימה, ולך תאסוף אותו'".

(צילום: צביקה טישלר)

לא נופלת למלכודת הסלפי

ממרום מעמדה ריטה מודה שכיום היא כבר לא יורדת לקהל במהלך ההופעות שלה - לא מתוך התנשאות חס וחלילה, אלא כיוון שהחוויה הפכה מרגע אינטימי עם המעריצים, למלכודת סלפי. היא מנסה להימנע מהבורות הללו של מסלול התהילה - בו נפלו רבים. "במהלך הקריירה שלי נתקלתי באנשים שקיבלו המון אהבה והמון כוח ולא ידעו מה לעשות עם זה. אנשים שאיבדו את הצניעות ושההצלחה עלתה להם לראש. הם התבלבלו. הם חשבו שמחיאות הכפיים הם בשבילם ולא הבינו את השליחות ואת הייעוד שבדבר הזה. שאלוהים נתן להם מתנה בשביל לשרת אחרים, לא בשביל להלל את עצמם", היא מסבירה.

"הערצה יכולה להיות כל כך גדולה שיכולה לגרום לאמן לנצל את כוחו. היום אני כבר לא יורדת לקהל במהלך הופעה כי אנשים אוחזים בי חזק בשביל הסלפי. וזה כבר לא חוויה שביני לבין האדם עצמו אלא ביני לבין התמונה. בעבר, כשהייתי יורדת לקהל ושרה איתם, אנשים היו כל כך מתרגשים שלפעמים היו מסירים שרשרת שענדו או טבעת ונותנים לי. מעולם לא חשבתי לקחת את זה. הרי יום אחרי, כשההתרגשות תחלוף, הם ישאלו את עצמם: 'איפה הטבעת שלי? איפה היהלום שלי?'".

(צילום: צביקה טישלר)

ויש דברים שהיא בעצמה מצטערת שנתנה לאמנים אחרים. שירים, למשל. היא מספרת על טקסט אחד עליו היא מצטערת שלא התעקשה לשמור, והפך ללהיט גדול בביצוע אחר. מנגד דווקא את השיר שהיא הכי אוהבת "מים צלולים", שהוא לחן שחיברה לו מילים בעצמה, היא לא מצליחה לשלב בהופעות. "עד היום זה השיר שאני הכי אוהבת", היא חושפת, "ניסינו לבצע אותו בהופעות וזה לא מצליח. יש שירים שמשהו במעבר למופע מול קהל לא עובד. ותאמינו לי שהתעקשתי וניסיתי להופיע איתו רק בליווי פסנתר, ועדיין לא גילינו את הנוסחה".

האלבום הפרסי שהוציאה לפני כארבע שנים, למעשה היה שם מאז ומתמיד. כמו רמז מטרים בכל יתר אלבומיה. "כשעבדתי על האלבום הפרסי, בהתחלה חשבתי שאני עושה מוזיקת עולם. אבל עם הזמן הבנתי שאני רוצה לעשות פסקול של אלבום חיי. הקולגות שלי חשבו שיצאתי מדעתי ושזו סוף הקריירה שלי", היא נזכרת, אך ההימור שלה הצליח, "התגובות על האלבום היו מהיפות ביותר שקיבלתי, ולא רק שזה הגיע לאלבום זהב בישראל, זה הפך לשלאגר באיראן, הודות לאינטרנט. בעקבות 'מופע השמחות שלי', שגריר ישראל באו"ם דאז, רון פרושאור, החליט להביא את המופע לאו"ם כמחווה של רצון טוב של מדינת ישראל לעולם, בקריצה לאיראנים".

רצה הגורל ושבוע לפני המופע באו"ם במרס 2013, אביה של ריטה נפטר. "לא חשבתי שיהיה בי את הכוח לעלות לבמה ולשיר וזה היה מעמד מאוד מרגש", היא נזכרת. "פתאום הבנתי שכל הקללות וכל החולשה שלי היו לברכות. גם להיות יהודייה, פרסית, ישראלית ואישה, וכל הקושי שחוויתי בילדות - הכל הפך לחוזק, לכוח וליכולת. לא הייתי במקום שאני נמצאת בו היום בלי כל מה שעברתי".

כשהיא נשאלת במפגש אם יש יוצר ישראלי שמאתגר אותה לבצע איתו קטע מוזיקלי, היא מפתיעה. "הייתי מאוד רוצה לעשות דואט עם אורית שחף מ'היהודים', דווקא בגלל השוני בינינו", היא אומרת, "הזמר שאני הכי מתרגשת כשאני שומעת הוא עמיר בניון. הייתי מאוד רוצה לשיר איתו, אבל אי אפשר בגלל שאני אישה".

"תקבלו את ריטה הפראית"

בימים אלו היא עובדת על שני אלבומים ומגלה קצת על תהליך העבודה ועל ההבדל ביניהם. "על האלבום החדש שלי אני עובדת כבר שמונה שנים", היא ספק מתגאה ספק מתנצלת. "לבושתי הגדולה הוא עדיין לא יצא. זה רק בגלל הפרפקציוניזם שלי. אלבום אחד מבוסס יותר על טקסטים, שבו כל מילה נבחרה בקפידה. מתוך מחשבה שמלים יוצרות מציאות. היום יותר מבעבר אני מקדישה מאמץ בבחירת המלים. לצדו יש אלבום אחר שאני עובדת עליו, שהוא בדיוק ההיפך. הוא בא מהמנגינה, לא מהמילה. שם אני מתפרעת בכל שפה אפשרית. שם תקבלו את ריטה הפראית". כזו היא ריטה. דבר והיפוכו. נעה בין המוקפד, המדוד והמדויק לפראי, המוגזם והגדול מהחיים.

ואיך ריטה מסכמת את החוויה? "לפני המפגש התרגשתי", היא מודה. "אני לא רגילה לדבר כל כך הרבה זמן מול קהל בישראל. אני רגילה לשיר ומקסימום לשלב סיפור או שניים. ופה רוב הזמן דיברתי, במשך כשעה וחצי. אני עדיין מתרגשת לפני כל הופעה למרות שאני מופיעה כבר 30 שנה, אבל יש הבדל מבעבר. אם אני מופיעה עם שירים מוכרים, אז יש התרגשות, אבל גם את הביטחון שאני יודעת מה הולך לקרות. ההתרגשות שלי לא תלויה בכמות הקהל, אלא בשאלה האם אני עושה משהו בפעם הראשונה או לא. ופה, זו הייתה הפעם הראשונה שלי. בדיעבד דווקא הרגשתי מאוד נוח, והרגשתי שהקוראים שהגיעו היו קשובים למאחורי הקלעים של העשייה שלי".

מי שפספס את כיתת האמן יוכל לחזות בריטה על במת היכל התרבות תל אביב ב-15 בספטמבר עם המופע "אהבה גדולה", ולמחרת בצהריים עם המופע "השמחות שלי", שחוזר לאור בקשת הקהל. עוד לפני כן תתארח ריטה בהופעת שלומי שבת ב-16 ביולי באמפי פארק באר שבע וב-18 באוגוסט בעין הוזים במסגרת פסטיבל בין הכרמים.