המחאה החברתית הצליחה כבר ברגע היוולדה. היא החזירה את התקווה לדור שלם של אנשים, שמעולם לא ידעו עד כמה אכפת להם. היא מחקה את הציניות החמוצה והרכנת הראש הכנועה, וגילתה לכולנו את הכוח שבירידה לרחוב, את יתרונות ההתנגדות ואת זכות הצעקה - גם בעזרת הרשת שמפרקת עולם ישן לרסיסים. ניסיון לגמד את המחאה כאיזה הפנינג היפי שהתקיים והסתיים בתל־אביב הלבנבנה בקיץ 2011 חוטא נחרצות לעובדות. הוא גם משחק לידי בעלי הכוח שביקשו, ותמיד יבקשו, לשמר את המצב הקיים. ספוילר: זה לא יעזור להם. הזיק ניצת.

רק חמש שנים אחרי, השפעותיה של המחאה החברתית עצומות. החל בשינוי האלף־בית של השיח הציבורי, דרך סדר יום הרבה יותר כלכלי, חברתי, פמיניסטי ורגיש לתביעות מיעוטים, וכלה בפירוק מונופולים וחשיפת יחסי הכוח האמיתיים בחברה (הלו רוסק, הלו דנקנר), כזה שהופך למשל את סדרת המופת "מגש הכסף" לחומר שכולנו רוצים ללמוד.

ובעיקר, היא עוררה ותמשיך לעורר גל אדיר הקורא לשינוי - מכל הכיוונים. אז כן, לא תמיד הייתה זו כוונת המשורר: יאיר לפיד דווקא גרף רווחים אלקטורליים, אריה דרעי נזכר שהוא מכלוף המדבר בשם "השקופים", ואייל גולן ביקש לקנות לך יהלום. אבל רוח המחאה אינה עוצרת. למשל, בעודנו מדברים מפרקת מחאת אלאור אזריה, בשם סוהרי הכיבוש, את צה"ל מבפנים; קהילת הלהט"ב יודעת תהליכים משמחים של קבלה ונורמליות; על הקהילה החרדית, במיוחד הנשית, עוברים שינויים מפליגים המערערים את אושיותיה; יוצאי אתיופיה סוף־סוף מפסיקים לשמש הפראיירים החייכנים מתחתית הסולם; ובדרך מתישהו: ערביי ישראל.

וכמובן, הולדתה מחדש של המחאה המזרחית. מי שמבקש לנתק את הקשר לדפני ליף, כסמל מחאת 2011, בשל היותה "ילדה אשכנזייה משכילה", חוטא לא רק בגזענות נטו, בוז מטופש להשכלה ומיזוגניה ישנה ורעה. הוא מתעלם מהצמיג הבוער במאהל ג'סי כהן והדיכוי המשטרתי על הטיילת בבת־ים, מהמפגש ההיסטורי בין מאהלי התקווה ויפו ורוח הסערה במאהל לוינסקי של חסרי היכולת; הוא מבטל את תפקידם המשמעותי של, לדוגמה, הרבנית עדינה בר־שלום ופרופ' יוסי יונה ושל "הלא נחמדים"; ושוכח כי "ערס פואטיקה" - הנפץ של הרנסנס המזרחי - נולדה בלילה השחור של המחאה החברתית "הלבנה". ולגמרי לא במקרה, הלב הפועם של הקבוצה ממוקם, פיזית וגילמנית, 500 מטר משדרות רוטשילד. הניסיון לצבוע מחאה עממית רק בגוון אחד הוא טעות פטאלית, גול עצמי, ולעיתים גם פרובוקציה יזומה מטעם הממסד, שיודע להמציא "פנתרים כחול־לבן".

מרד ואדי סאליב והגיבור דוד בן הרוש, הבקיעו את מחסומי הצנזורה וההשתקה של המדינה גם בזכות העקשנות של "העולם הזה" ועורכו הפלמ"חניק אורי אבנרי. מחאת הפנתרים השחורים, המרוקאים ממוסררה, סעדיה וצ'רלי וכוכבי, בערה בכרוז שניסח פרופ' שמשון ויגודר והתפרסם בביטאון "מצפן" של חיים הנגבי - שני "משכילים", ירחם השם, שנזרקו כטרוריסטים למעצר מנע בבית־שמש.

פלגנות הכוחות התובעים שינוי היא פריבילגיה שאין לחלש, משחק לידיים של מי שבא לסכסך ולהמשיך למשול, וכפירה במאבק המזרחי עצמו. כי הוא לא יסתיים בוועדות מטעם הממסד וחלוקת פרסים סקטוריאלית. "המאבק המזרחי" הוא מאבק לתיקון אזרחי כולל: חלוקה שוויונית של משאבים והזדמנויות; הכרת העבר, השבת זיכרון, מורשת, תרבות ושפה; מלחמה במערכות דורסניות - כלכלת ג'ונגל, מיליטריזם, שוביניזם, גזענות ואלימות, גם מטעם המדינה - ושיקום מעמד היחיד. במילים אחרות: העם דורש צדק חברתי. עכשיו תגידו את זה גם בעי"ן ובחי"ת. √