אנחנו שלושה חברים טובים מילדות. בוגרי התיכון באריאל. נעורים מאושרים ושירות צבאי משותף. שניהם מנהלי בתי ספר בירושלים - עוסקים בחינוך הנוער, כי הפוליטיקה אבודה. מפעם לפעם אנחנו נפגשים לבירה. השבוע זה היה במחנה יהודה מיד בסיום השערורייה התקופתית של השד העדתי. הוריו של תומר מתימן, השורשים של ארז בעיראק ושלי במזרח אירופה. הנישואים של הדור שלנו טרפו את הקלפים. אם ישאלו את הילדים שלנו מה הם, הם יענו, ישראלים.
השוק בלילה חסר שיוך עדתי ולמרות זאת, על כוס בירה, אנחנו מדברים על המוצא שלנו בחסות אידיוט אחד שכתב פוסט בפייסבוק, והרבה פוליטיקאים שעשו עליו סיבוב. בפעם האחרונה שכתבתי שנמאס לי השיבו לי שאני מתנשא, אני המדכא ולא המדוכא, ולכן קל לי למאוס. ובכן, זה נמאס לכל מי שעיניו בראשו. 68 שנה אחרי הקמת המדינה אין לי שום רגש מיוחד למורשת רומניה, ספרד, פולין או כל מקום שבו היו לי שורשים אי פעם בעבר. אני ישראלי גאה. מעניינת אותי מורשת העם היהודי, לא מורשת השטייטעל של סבי.
יש הרבה עוולות היסטוריות ולכן אני בעד ועדת ביטון וההצעה של בנט להפיק סדרה נוסח "עמוד האש" למורשת יוצאי המזרח מצוינת. כל דבר שיכול לבער את הבורות.
לא מתוך חשבון פוליטי של מה מצביעים או פטרונות שמסתתרת בשיסוי העדתי אלא כי זה נכון.
וכן, יש גם עוולות בהווה. אפשר למצוא לדוגמה בתי ספר חרדיים שבהם ספרדיות לא לומדות בגלל המוצא (שחוששים לטפל בהם בגלל הפוליטיקה), אבל העוול הכי גדול הוא להפוך אותנו לשבטים שנלחמים אחד בשני.
על תבונה ורגישות
מדינה רגישה, ישראל. רגיש לה בחורף ובקיץ. רגיש לה בהר הבית - לכן היא עוצמת עיניים מול הרס ארכיאולוגי שנמשך גם השנה, ורגיש לה במצעד הגאווה בבאר־שבע ולכן היא מבטלת אותו. רגיש לה להתיר לנשים יהודיות להתפלל בכותל מול החרדים ורגיש להרוס בנייה לא חוקית של בדואים בנגב ובגליל (כ־4,000 כאלה בשנה). רגיש להיכנס לכפרים ערביים או לכפות חוק על חרדים במאה שערים. עמונה זה רגיש ואום אל־פחם זה רגיש. רק החוק מחוספס. אלה שמאיימים בהפעלת כוח מנצחים. במקום לאבטח את הצועדים במצעד הגאווה או את העולים להר הבית, מגבילים אותם. מדינה אמורה לממש את חוקיה או לשנות אותם. הרגישות היא תירוץ לחוסר משילות.
לימין יש בעיה
חוק העמותות שאושר השבוע לא מעלה ולא מוריד דבר. השקיפות שנדרשות אליה העמותות שמקבלות מימון זר היא תהליך רצוי (ודאי לא אנטי־דמוקרטי), אבל לא משפיע על הפעילות שלהן בישראל. עמותת עדאלה, שפועלת לשינוי אופייה של ישראל כמדינת לאום בחסות תירוץ של דאגה לזכויות המיעוט הערבי, תמשיך לפעול גם אם ב־2017 החוק יאלץ אותה לשקיפות. את הבכי והנהי שנשמע על החוק משמאל יש לראות כתגובה לצהלות השמחה הלא מבוססות מימין. אם זה מימוש המדיניות, לימין יש בעיה.
לעומת חוק השקיפות, שבעיקר עשה רעש, חוק הלאום - שעליו התפרקה באופן תיאורטי הממשלה הקודמת - נעלם, ואיש אינו פוצה פה. הגדרת ישראל כמדינת לאום לפני שאנחנו דורשים מהפלסטינים שיכירו בנו ככאלה היא אחד החוקים החשובים ביותר במדינה נטולת חוקה, שנמנעת מהגדרות וממדיניות ברורה. הימין תומך בו. נתניהו התחייב. הבית היהודי התחייב. שם זה נגמר.
אל תחפשו בספרים
בעולם היהודי אין כמעט דתיים שהיו רוצים לחיות במדינת הלכה. יש שאומרים את זה בקול רם, בלי להתבייש. אצל החרדים מתפללים לבורא עולם בשקט שישמור את החילונים לצידם. לכולם נוח עם המדינה החילונית שלהם, ולא משנה אם היא בכנען או באמריקה.
אחת הסיבות הסמויות להתאהבות הדתית במדינות החילוניות היא החשש מדעת תורה, או ליתר דיוק - הפרשנות ההפכפכה של התורה. זה לא נעים במיוחד, אבל ההיסטוריה היהודית שלנו מלאה במלחמות בין דוברים של אלוהים. לכולם היה מתישהו "דעת תורה" משלהם. ויכוח עקרוני. מספיק לראות בימינו את פוטנציאל המריבות סביב הכותל, המקוואות, הכשרות והגיור כדי להבין לאן זה יכול להגיע. דרך נקודת המבט הזאת צריך לבחון פרשנויות דתיות, כולל זו של הרב הצבאי הראשי המיועד, הרב אייל קרים.
באופן אישי, מעולם לא הסתדרתי טוב עם רבנים. עניין של כימיה וטעם אישי. אבל נדמה לי שבניגוד לרבים אחרים, אני מבין אותם. לא מצפה מהם לניסים גדולים וגם לא להחלטות גדולות. פה ושם יש מי שמפתיע, כמו הרב עובדיה יוסף והתרת העגונות של מלחמת יום הכיפורים. בדרך כלל הם אמיצים בלהחמיר.
וכאן נכנס עניין התשובות ההלכתיות של הרב קרים. כמו הפער בין ההצהרות לרצון האמיתי למדינת הלכה, כך התנ"ך הוא ספר מלא תיאורים על עולם שלא קיים כבר ולא יהיה. היהודים בו מקריבים קורבנות, ממליכים מלכים, נושאים לאישה גויות יפות מראה (בלי גיור של הרבנות), ובמלחמה מחסלים את עמלק ועושים ניסים. כשחייל בצה"ל נשבע על התנ"ך הוא לא נשבע בהכרח על החומרים האלה וגם לא על החוקים הסוציאליים, אלא על רעיון הספר ששינה את העולם.
אחרי התנ"ך יש אוצר שלם של משנה, גמרא וספרות הלכתית. הרבה חוכמה וגם אין־ספור אמירות מוזרות לאדם מודרני. אני זוכר דיון תלמודי אחד במסכת עבודה זרה (דף י"ז) על הרגלי המין של רבי אלעזר בן־דורדיא שנהג ללכת לזונות (ומכאן אשאיר לקורא המתעניין לחפש בעצמו, כי בעיתונות המודרנית לא יפרסמו היום בקלות סיפור כזה), וגם סוגיות על שוורים שנגחו בני אדם ועל נשים נואפות.
מי שמחפש ערכים מודרניים בנוגע לשבויים, הומואים ונשים בעולם העתיק אונס בעיקר את ההיסטוריה האנושית. מה שחשוב בסיפור של הרב קרים הוא ההווה ולא הוויכוח על מלחמות בעת העתיקה. השקפתו על סירוב פקודה ושירות נשים בצה"ל. רב צבאי לא יכול להתנגד לגיוס נשים או לתמוך בסירוב פקודה. לא בשל ההשפעה אלא בגלל המסר. במקום לברר מה הוא חושב עברנו לדיונים תיאולוגיים בין חברות כנסת של מרצ לנציגי רבנים על איך קיימו יחסי מין עם יבוסית בזמן מלחמה או מה עשה שמשון עם דלילה. בדרך הרב קרים הבהיר שהוא חושב אחרת, הרמטכ"ל אישר את המינוי והשיירה עברה בדרך לשערורייה הבאה.
ועוד פרט בהקשר הזה: בשנים האחרונות מנהלים רבנים בציונות הדתית מלחמת חורמה נגד גיוס בנות לצה"ל. והנה, למרות המאמץ, מספר הבנות הדתיות שמתגייסות לצה"ל בשנים האחרונות הוכפל. לא הרבנים קובעים אלא השכל הישר. בתוך הכאוס של דת ומדינה מול החרדים, חזון הציונות התממש בשאר חלקי החברה הישראלית. הרבנים - השפעתם נותרה בבתי המדרש. זה טוב לרבנים וטוב לכל השאר. ¿
