בדיחה משנות ה–50 מספרת על יהודי שהגיע לפקיד במשרד הפנים. "באתי לשנות את שם משפחתי", אמר.

"מה שמך?" שאל הפקיד.

"אמסלם, ואני מבקש לשנות לרבינוביץ'".

הפקיד הביט בעולה ממרוקו במבט מעורב ברחמים ובהתנשאות. "אין בעיה", אמר, וחתם בחופזה על תעודת הזהות של העולה המבוהל.

רק שבוע חלף, ואמסלם־רבינוביץ' מגיע שוב למשרד הפנים. עומד בתור, ניגש לפקיד, ולתדהמתו מבקש: "אפשר לשנות את שם המשפחה? מבקש לשנות מרבינוביץ' לברקוביץ'!"

"אבל למה?" שאל הפקיד. "מה רע ברבינוביץ'?!"

"אדוני לא מבין. בכל מקום שאני מגיע אליו שואלים, "ומה היה שם המשפחה קודם? ואז אני נאלץ לומר 'אמסלם'. עכשיו כשישאלו מה היה לפני ברקוביץ', אומר רבינוביץ' וכל הדלתות תיפתחנה".

בדיחות מצחיקות מפני שהן מובילות את המציאות לקצה, מציגות את האבסורד שבחיים.

בין שנינו יש מספר קווי דמיון: האחד גדל בחדרה, בשכונה שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם של חלק מתושביה. אם תשאל היכן בני המחזור, החברים שהיה איתם מילדות, התשובה תהיה פשוטה: או שמתו או בכלא. מה שבטוח, נפרדו ממערכת החינוך בשלב מוקדם מדי.

השני גדל בבת־ים, במלעיל. עיר שהפכה לסמל. לאמא מרומניה. ולאבא ממצרים שנשא על גופו צלקות של קיפוח והדרה.

שנינו התחנכנו על המסורת המזרחית, שמענו מוזיקה מזרחית אמיתית. לא את הפופ הרך המלווה בכמה סלסולים. אום כולתום, עבד אל־וואהב והזמרת האגדית ורדה קרעו את עור התוף. הבת־ימי התבייש לפעמים שצלילי אום כולתום גוברים על אלה של להקת אבבא, אבל זה מה שהיה.

ושנינו חיים על הציר שבין רוח למעשה. בין כמיהה לרבולוציה לשותפות באבולוציה. מוטרדים מהשיח ומבקשים לעצב זהות. לא מתחנחנת, לא מוותרת על העבר, אבל לא מתבוססת בו.

לך תשכנע אנשים שפירון זה שם מזרחי. לרב הראשי לצה"ל, שלימים הפך לרבה של ציריך, קראו פירון והוא לא גדל במרחב שבין קהיר לאלכסנדריה. ככה, בכל פעם ששאלו "מאיפה ההורים שלך", ועניתי "אבא ממצרים", התבוננו בי בחוסר אמון. כאילו להגיד שאבא שלך בא ממצרים מעניק לך מניות באיזה חברה. הרי אם היה אפשר הייתי מספר שאבא נולד בגרמניה, עבר לפני המלחמה לארצות־הברית ועלה לארץ. אבל אבא שלי ממצרים, ואני אוהב את המורשת, התרבות. ולא מאמינים לי. קוראים לי פירון.

"אזולאי" זה כבר אופרה אחרת. הארד קור. פעם, כשהיו פוגשים בי, היו אומרים לי, "אתה יודע, השם שלך לא מתאים לך". ואין דבר יותר צורב מזה. לא תמיד הכוונה היא רעה, לפעמים זו דווקא אמורה להיות מחמאה. אבל אתה מבין שבשלב ראשון האדם מולך לא ראה אותך לרגע, אלא כבר הגיע עם משמעות מוכנה עבורך. מה שדיבר ממנו זה לא כל מה שעשיתי או מה שאני יכול לעשות, אלא המשמעות של השם, אזולאי, שעוצבה במרחב שלנו והפכה להיות לטרגדיה האמיתית של המזרחי. כאן צריך להתחיל התיקון - בעולם המשמעות. לשמות יש משמעות.

ואומרים לך, "אתה יכול להיות הכל, לך תלמד". ואתה לומד, ומשתדל, אבל לפעמים זה יהיה מנהל או מורה, שלא מודעים לתודעה שלהם ולרוח הרעה שיש בה, ובשבילם השם המזרחי הוא כבר סימן לחוסר יכולת וויתור, והם תוצר הנובע משנים ארוכות של רוח רעה, ואפילו יכולים להיות מזרחים בעצמם. וגם אם הצלחת וגם אם שרדת, אתה יוצא לעולם, ושולח קורות חיים או מפרסם את עצמך, ולא מבין מדוע לא חוזרים אליך, כי אין קשר בין היכולת הטובה שלך לאי־ההצלחה. זה השם שלא עבר את הסינון. כי יש רוח רעה, שהרגה את השם של המזרחי, השמות שאִמותינו בחרו לנו ואבותינו יצקו בהם את כל עולמם, וכשהגיעו לכאן פתאום הפכו לעול. פתאום הפכו למשהו נחות שמבטא חוסר ערך. פתאום הפכו לשם של אסיר, של טייח, של עבודה שחורה. תפתחו גוגל ותראו.

יש כאלה שנשברו, יש כאלה ששמחו להתחתן בשביל להחליף שם משפחה, יש כאלה שהחליפו כי כבר לא היה בהם כוח. לא משנה כמה הם עבדו ועשו, המעטפת צבעה אותם ובלעה אותם. ותמיד תלווה אותם עננה קטנה. אנחנו לא כועסים עליהם. הם רוצים טוב לילדיהם. הם לא רוצים שילד שרק נולד יהיה כבר צבוע במשהו שלא קשור למה שהוא עושה או יעשה.

פעם אחת, בתחילת הדרך, עוד חשבתי בעצמי לשנות את השם, וישבתי בארוחת ערב משפחתית, ואמרתי את זה. וגיסי היקר הסתכל עליי ואמר משהו שלא אשכח לעולם. "אל תחשוב על עצמך", ביקש, "תחשוב על כל מי שיראה את השם שלך, את הד"ר שמעון אזולאי, שמרצה ומדבר, ומראה שיש אפשרות אחרת, ותחשוב מה זה יכול לעשות לו". ובאמת, הוא שיכנע אותי.

והנה, לפני שבועיים אני מקבל הודעה מעלמה צעירה, שגם היא אזולאי. והיא מספרת לי שפעם ראתה אותי בערוץ 8 מדבר פילוסופיה, וראתה שזה ד"ר אזולאי ואמרה לעצמה שגם היא יכולה, והנה היא מסיימת עכשיו דוקטורט, והודיתי בליבי לגיסי, אשר בן־מוחה, על המחשבה היפה והעמוקה הזו, והתרגשתי עד דמעות.

כאן בדיוק נמצאת נקודת העיוורון של מי שמדבר על בכיינות. של מי שאומר "מי שרוצה מצליח". נכון, הוא יכול להצליח, והוא בדרך כלל יצליח במקום שבו השם כמעט לא קובע, במקום שיש בו עיוורון צבעים. כמו בעסקים, כמו בכל מקום שאין בו ועדות ואין בו מינויים. במקום שקובעים בו המעשים ולא הדימויים. אבל רבים אחרים ילכו לאיבוד כבר מגיל צעיר, משום שניסים ברכה זה לא שם של משורר ומאיר בוזגלו זה לא שם של פילוסוף, ואתה מתחיל ממינוס, וצריך כוחות־על כדי לגבור עליו. והאידיאל של הנאורות - אתה יכול לעשות מעצמך תמיד יותר וההיסטוריה והמסורת שלך לא קובעים עבורך - הוא נכון, אבל תמיד חלקי. משום שיש מעטפת חברתית ויש לשם שלך משמעות קהילתית־חברתית שקובעת בשבילך הרבה יותר ממה שאתה חושב. וכשאתה לא פוגש שם מזרחי בתוכנית הלימודים אלא רק במדורי הפלילים, אתה גם תגיע לשם.

ב–1988 קנה אבא פירון לבנו מחזור תפילה לשלושת הרגלים. אני, שעברתי תהליך של חזרה בתשובה, הגעתי לישיבת בני עקיבא. שם לא שמעו על נוסחי תפילה אחרים מאלה שהתעצבו בפולין ואני לא הכרתי כמעט את מסורת התפילה של סבא שלי. ערב ראש השנה, קצת אחרי נישואיי, קיבלתי את המתנה מאבא, זה הספר היחיד שנתן לי. כנראה שרצה שההקדשה תהפוך לאחת מאבני היסוד של הבית שאני בונה: "אל תשכח את מוצאך הספרדי ושא אותו בגאווה". כמה כאב ועוצמה יש במילים הללו.

בבית הכנסת הספרדי גיליתי תפילה שונה לגמרי. לא כזו שהחרדה והפחד במרכזה כי אם תפילה קהילתית. אפשר לומר סליחות בכוונה, אבל לשיר במנגינה "שמחה". אפשר להתחנן לפני האל באשמורת הבוקר, וגם, תוך כדי, לשתות כוס תה. אלוקים לא כועס עלינו, הוא אוהב אותנו.

זה מוביל למסקנה שלא מדובר בקיפוח אלא בהפסד. הפסד גדול של החברה הישראלית. אילו המזרחיות הייתה תורמת את חלקה השווה לשיח הישראלי כנראה שהיו כאן קצת פחות חרדות והרבה יותר סובלנות, והכלה וקבלה. העולם האשכנזי לימד אותנו לבוז למילה "מסורתיות", אבל האשכנזיות הביאה איתה ניכור וחילון ומאיסה. היא לא למדה לחיות בתוך מורכבות, להכיל סתירות. לקחת את העבר והעתיד וללכת עם שניהם יד ביד. זה הרבה יותר מדויק במילים של קובי אוז: "אלוהיי, אם אתה שומע תפילתי/ אולי אפשר למסור ד"ש לסבא שלי. / תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל/ התחלפה בקנאות, קיצוניות".

לא חשוב רק העבר ולא באנו לעסוק בלהחזיר עטרה ליושנה. חשובה התודעה של הילד בירוחם, בקריית־מלאכי. חשוב הדור הצעיר שיורש מהוריו את העוול הישן מבלי לדעת. אנו צריכים לומר לילד הזה: "לך ולמד, לך ועשה מעצמך יותר, אל תיתן להיסטוריה לכבול אותך. לך ותמציא, לך ותתקן, ואנחנו נעשה הכל כדי לתקן את המעטפת הזו שעשויה למעוך אותך מבלי לדעת".

יש לנו אחריות גדולה. תנו לשם המזרחי לקבל את ההון התרבותי־חברתי שהוא ראוי לו. וחשוב שכל ילד ישראלי ירגיש שהשם שלו הוא מקפצה ולא חומה. וחשוב שהתרבויות השונות יסייעו לנו לבנות ישראליות שלמה, כוללת, מקיפה. ואסור שפוליטיקאים או אנשי תרבות משני הקצוות יתלהמו. הפוסט השערורייתי של גידי אורשר ושלל נאומיה הפרובוקטיביים של מירי רגב אינם משרתים את הרעיון אלא מזיקים לו. כל צד נותן פול גז בניוטרל. בעבור חופן לייקים הם זורעים שנאה וגוזלים מהצעיר את העתיד. לא תמיד זועקי החמס מצליחים לשכנע אותנו בכנותם, ולפעמים נראה לנו שהם נהנים מהקרב.

ואולי זה בא גם מכאב, או מרצון לנקום על העבר; ואולי זה נובע מתחושה שהגיעה עת מלחמת תרבות ועכשיו כל צד צריך לשלוף את המשוכלל שבכלי הנשק העומדים לרשותו: מילים פוגעות ומעליבות. אבל מי שישניא את האשכנזיות על הילד בירוחם, יפגע גם בלימודי המתמטיקה שלו. ומי שישניא את תרבותו של בן ירוחם, "מנשק הקמעות", על הילד התל־אביבי, יפגע במקומה של המסורת וההמשכיות בחייו. זה ייחודו של הקרב על התודעה.

דו"ח ביטון הוא אירוע חשוב, גם אם יש בו דברים פחות מוצלחים. כרב שבין השניים, אף על פי שחונכתי במוסדות אשכנזיים למהדרין, הוסמכתי לרבנות על ידי הרב מרדכי אליהו ז"ל. הקהילה שלי מקפידה על נוסח סליחות משולב, ואין תפילת נעילה שלא נפתחת בפיוט "אל נורא עלילה". הרוח המשלבת מתמקדת במיזוג ולא בטשטוש. בלמידה הדדית, בקבלה ובהכלה העומדת במרכז התפיסה הדתית, הפילוסופית וההלכתית שלנו. אני לא מעוניין לומר לחברה שמסביבי, 'שלום, נעים להכיר. החלטתי לחשוף בפניכם סוד... אני מזרחי'. ממש לא. אני ישראלי הממזג אל תוכו את ההון התרבותי העצום של מזרח ומערב, ואני גאה בכך. לא מוכן שמישהו יפרק, יפצל ויסכסך בין חלק אחד לחלק אחר בנשמתי.

הפילוסוף שבינינו רואה במזרחיות השלמה הכרחית לטוטאליות של ההגות המערבית. היא מזכירה לו שהחיים גדולים יותר מכל פילוסופיה.

אנחנו לא אוהבים את המגמות המפרידות שבדו"ח החדש, את הפקולטות ללימודי המזרח ואת ספירת הראשים במל"ג. אנחנו גם לא רוצים סיורים כנגד אלה שקיימים, ובכלל, אנחנו לא רוצים אווירה של חשבונאות.

אנחנו מאמינים בפרק אחד שמספר סיפור ישראלי שלם. בדרך המלך של לימודי ההיסטוריה והתנ"ך, הספרות והאזרחות, יראה הילד את השם שלו, את השם של סבא שלו או של דוד שלו, בהקשר בעל ערך, בהקשר שפותח אופק חדש שלא ידע עליו מעולם. הוא לא יראה את זה במדורי הפלילים ובפרסומות לכלי עבודה, אלא במשוררים, מדענים, אנשי רוח, והוא יאמר לעצמו שהוא יכול יותר. ושהוא חלק מזה, והוא לא יבעט לא בבית הספר ולא בחברה ולא במדינה ולא יהיה מנוכר אליהם.