"אני עובדת כמו רובוט אבל כשאני לבד אני בוכה"

הקלישאה על סיפור סינדרלה הוזכרה כבר לא מעט פעמים בהקשר של מסעדת "ניטן תאי", המסעדה האסייתית של נעמי הורוביץ (אשתו של חיים הורוביץ מנכ"ל חברת "טבע"). עכשיו נראה כי האגדה הזאת מתעוררת לחיים שוב בהקשר של אותה מסעדה, רק שהפעם כבר לא מדובר בגברת הורוביץ אלא בקונדיטורית צעירה וכישרונית בשם סאני דרעי.

סאני דרעי(צילום: אפיק גבאי)

דרעי הגיעה לנקודה הזאת בזמן שבה שמה מתנוסס על כרטיס הביקור של העסק החדש - Back Door by Sunny. מי שלא מכיר את הביוגרפיה שלה, עלול לטעות ולחשוב כי מדובר בעוד בחורה בת 28 עם חלום לפתוח מקום משלה והנה מצאה את המשקיע הנכון שישים עליה את הג'ובות. אבל הג'ובות של גברת הורוביץ זה לא באמת מה שמעניין כאן, כי אם העובדה שדרעי הצליחה, למרות הכל, לעבור צד ולהפוך לבעלת עסק משלה: "עד שלא ראיתי את המקום עומד ועד שלא נכנסה הלקוחה הראשונה וקנתה ב-80 שקל, ועד שלא הדבקתי את המדבקה עם הלוגו על השקית – לא האמנתי שזה קורה", היא אומרת, "שמרתי את הקבלה שלה, וזה כל מה שאי פעם חלמתי עליו".

עד גיל 12 חיה דרעי חיים די סטנדרטים יחסית לילדים בני גילה, עם חלומות לגיטימיים וילדות מאושרת: היא נולדה בירושלים למשפחה בת 5 אחים ואחיות, לאימא קולומביאנית ולאבא ישראלי. כשהייתה בת 8 עברה המשפחה ללוס אנג'לס, וכשחזרו לארץ והתמקמו במודיעין, אז כבר הייתה בגיל בת מצווה.

סאני דרעי, אופטימיות קוסמית(צילום: אפיק גבאי)

עם הגעת המשפחה למודיעין החל משבר בין ההורים, שהגיע לשיאו שנה מיום חזרתם לארץ, והוביל בסופו של דבר לגירושים. עם התפרקות המשפחה פרצו אצל האם, כמעט במקביל, שתי מחלות – שתיהן מאוד לא פשוטות להתמודדות – מאניה דפרסיה וטרשת נפוצה. כמעט בלית ברירה דרעי ואחותה הגדולה נאלצו לתחזק את הבית ולצאת לעבוד בשביל לעזור בפרנסה.

שום דבר באופן שבו היא מספרת את הסיפור לא מטשטש ולו לרגע את האופטימיות הנדירה שהבחורה הזאת זכתה בה. תדר כלשהו הממוקם אצלה עמוק בפנים, משדר כל הזמן שקט נפשי ויכולת הכלה גדולה מאוד. גם כשהיא מדברת על הצלקות ועל השדים, זה כמעט תמיד ילווה בחיוך מתוק בזוית הפה. יש בה תמימות שמתערבלת יחד עם ניסיון חיים עשיר, ואולי שם, במפגש הזה, יש ניצוץ של קסם.

הצצה לקונדיטוריה - Back Door by Sunny:

"המשבר התחיל בעקבות המחלות של אימא", היא מספרת, "מניה דיפרסיה וטרשת נפוצה אלה שתי מחלות שעם אף אחת מהן לא קל להתנהל ביום יום. הקושי היה במיוחד בשנים הראשונות. התקשינו להשתלט על המצב ולשלב את זה עם החיים הנורמלים. האמת שעדיין קשה להתנהל עם זה, אבל היום כולם יותר חכמים ויותר חזקים. זה כבר קטן על כולנו, גם עליה".

איך מנהלים חיים עם שתי מחלות כאלה?

"המחלות פרצו ביחד. את שתיהן לא קל לאבחן מיד, אני זוכרת תקופה שחורה שעברה עלינו. אני זוכרת בעיקר הרבה בתי חולים. היו משברים גם בגלל כסף, אז אחותי ואני עבדנו מאוד קשה. היינו עובדות בשתיים ולפעמים גם בשלוש עבודות, כל יום, ובמקביל גם למדנו, הלכנו לצופים ורקדנו. אנחנו היינו אחראיות על פרנסת הבית כי אחי היה בצבא ועשה מה שיכול. שתינו היינו אחראיות על הניקיונות, על הטיפול בבית והטיפול באחיות הקטנות שלי וכמובן גם בטיפול באימא חולה. זאת הייתה תקופה של הישרדות. את כל הכסף שהרווחנו הכנסנו הביתה. קרענו את התחת בשביל שהדבר הזה יצליח, אולי משם מוסר העבודה הגבוה שיש לנו".

סאני דרעי(צילום: אפיק גבאי)

"זה לא היה כעס מכוון למשהו שהוא עשה אלא יותר כעס על הסיטואציה, איך מבית מושלם פתאום ההורים לא ביחד, ולא רק זה אז אימא בבית חולים, אבא גר רחוק בתל אביב. פתאום ממש לא נשאר כלום. אין הורים בסביבה, הכל היה פתאום קשה. אני חושבת שבעיקר היה קשה לי להכיל את זה שהבית שלי התפרק, ולא רק שהתפרק אלא הלך לקיצוניות".

את חיה בתחושה שהילדות שלך נהרסה?

"הרגשתי את זה רק כשהגיע הזמן להתגייס לצבא, כי אז הבנתי שאני לא מסוגלת להתגייס. הרגשתי כאילו לקחו לי את הילדות כי הייתי צריכה לוותר על חברים ולפרנס את הבית ולעבוד ולתת את כל כולי למשפחה, אז מה פתאום אני אתגייס לצבא ואיזו ילדת שמנת תהיה המפקדת שלי ותיתן לי פקודות? היא לא עברה שום דבר בחיים שלה ואני כבר יודעת איך לשלם לבד חשבונות. ידעתי שמבחינה נפשית אני לא אצליח להחזיק מעמד במערכת הזאת. לא יכולתי לשאת את המחשבה של להכניס את עצמי לעוד מסגרת בת שנתיים עם אחריות וחובות. במשך יותר מחמש שנים הייתי בתוך מערכת – הבית שלי – שבה נדרש ממני, בעקבות המצב, להתנהג בצורה מסוימת".

למעשה גיל ההתבגרות היה חתיכת התבגרות בשבילך.

"תביני, עד גיל 12 הייתה לי משפחה מדהימה שמתפקדת, ואימא שמתפקדת כמו סופר וומן עם חמישה ילדים, ואבא מפנק שעובד לפרנסת הבית, והוא גם היה החבר הכי טוב שלי. גיל הנעורים התערבב לי ביחד עם כל הקושי בעולם. הילדות שלי הייתה מושלמת, אבל הנעורים שלי היו מאתגרים יותר מנעורים של אנשים אחרים".

צפו בשפית קונדיטורית סאני דרעי מכינה מתוקים למימונה במטבח של מסעדת "ניטן תאי":

את מרגישה שאולי, עם כל הקושי, התקופה הזאת גם תרמה לך במשהו?

"כן, היא נתנה לי מוסר עבודה גבוה. עבדתי בכל מקצוע אפשרי - נקיתי בנינים, עשיתי בייביסיטר, חילקתי פליירים. עשיתי כמעט כל עבודה שמיועדת לנוער. עבדתי עם הרבה אנשים ועברתי המון בתי עסק, והיום אני יודעת שזה נתן לי הרבה לחיים".

מתי ידעת שאת רוצה להיות קונדיטורית?

"מגיל 12 ידעתי שאני רוצה להיות הקונדיטורית הכי טובה שיש. היום אני לא יכולה להעיד על עצמי ולהגיד לך שאני הכי טובה שיש, אבל אני יודעת שיש לי כישרון, אני יודעת למה אני מסוגלת, מה היכולות שלי, מה המגרעות שלי ומה יהיה לי קשה להשיג. אף פעם לא אגיד על עצמי שאני הכי טובה אבל כן אני כן אגיד שאני שואפת להיות הכי טובה, יש לי שאיפה למקצוענות, לפרפקציוניזם".

בעשור מאז שקיבלה שחרור מהצבא ועד היום, הספיקה דרעי לטייל באירופה ובמזרח, לעבוד במסעדת "דלאל" בנווה צדק, למכור כדורי שוקולד בחוף הים בספרד ("אחי ואני התקיימנו מזה, היינו מכינים כדורי שוקולד עטופים בקוקוס והיינו עושים 50 אירו ביום"), לעבוד במטבח של מסעדת "סושייאל קלאב" בתל אביב ("האנשים שעבדתי איתם שם תרמו לי הרבה מבחינה מקצועית"), בקונדיטוריה של "קפה איטליה", לגור בדירת מטר על מטר ("הדירה הייתה כל כך קטנה שהטוש היה מעל האסלה"), לעבור תאונת דרכים ("תשעה חודשים הייתי בבית, שקעתי לדיכאון והמצב הכלכלי היה בקאנטים"), ולעבוד ארבע שנים וחצי במסעדה שלמעשה עיצבה את המסלול הבטוח שלה להצלחה – מסעדת "טוטו" בתל אביב של השף ירון שלו.

"טוטו זה לא מקום פשוט", היא מודה, "זה מקום אינטנסיבי מאוד עם דרישות קשות. זה מקום שהרמה שלו והקצב שלו כל כך גבוהים שזה גורם לך לרצות להשתפר כל הזמן. ירון השף עשה לי בית ספר כמו שאף אחד לא עשה, למדתי ממנו הרבה, והוא נתן לי כלים שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. שנה וחצי הייתי מכינה ספיישלים והוא היה עובר ומעיף לי את היד עם הצלחת. אפילו בלי להסתכל, ישר היה אומר לי לא. יום אחד הכנתי מנה, ואני זוכרת את התגובה שלו – הוא הסתכל עלי ואמר: 'זהו, הבנת אותי'. הסיפוק הזה נתן לי דלק לעוד שלוש שנים קדימה".

למה עזבת את "טוטו" כשמושיק רוט הגיע למטבח?

"נתתי לזה חודשיים, ואז הרגשתי שזה כבר לא אותה טוטו, הרגשתי פחות מסופקת שם, כבר לא היה לי את האבא הקולינרי שהיה לי".

בנאדם מפוצץ ברגש, שף מושיק רוט(צילום: אוהד רומנו)

עד כדי כך העבודה עם מושיק הייתה שונה?

"אני מאוד אוהבת את מושיק, הוא בנאדם מפוצץ ברגש, והוא גם מבטא את זה בצלחת. מושיק לא היה הבעיה, הבעיה הייתה שהוא היה צריך לתמרן בין המסעדה באמסטרדם למסעדה בארץ. הוא היה הרבה בארץ, אבל גם הרבה לא. אני צריכה אבא לידי. הייתי צריכה מישהו שאני ארגיש ביטחון לעשות קינוחים שימשיכו ליד האוכל שלו. לא התחברתי לקינוחים שעשיתי אז. הקינוחים היו יפים וטעימים והתגובות היו טובות אבל אני אישית לא הרגשתי את היד שלי בפנים. הרגשתי שאני מבצעת משהו שהוא לא שלי, וזה הרגיש לי לא נכון. הייתי צריכה לעזוב".

"נתן לי כלים שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר", שף ירון שלו, "טוטו"(צילום: ירון ברנר)

חצי שנה לאחר מכן היא חזרה, יחד עם השף ירון שלו, למטבח של "טוטו". אחרי כמעט שנה ב"טוטו" החדשה התעוררה בה השאלה "מה הלאה". היא החליטה לעזוב בשביל למצוא אופק משמעותי יותר. היא הגיעה לפגישה עם רועי ימין, המנהל של מסעדת "ניטן תאי", אז מסעדה תאילנדית מסורתית, שחיפש שף קונדיטור. דרעי הציעה לבוא לייעץ לתפריט הקינוחים ולהקים את מחלקת הקונדיטוריה למשך שמונה חודשים.

ואז, חמישה חודשים בלבד אחרי פתיחתה המתוקשרת של המסעדה, החליטה נעמי הורוביץ לעשות שינוי קונספטואלי ולשנות את הקונספט של המקום, כנראה בעקבות הביקורות הצוננות שקיבלה המסעדה עם פתיחה. וכך הפכה "ניטן תאי" ממסעדה תאילנדית המגישה אוכל של בית המלוכה, למסעדה אסייתית לכל דבר. מהר מאוד ליהקו ימין והורוביץ את השף שחף שבתאי, שף מוערך שעבד בעשור האחרון בחו"ל – אמסטרדם, ניו יורק, בומביי, פראג ועוד. כאן בארץ הוא זכור כשף שהקים את מסעדת "מינה טומיי" הראשונה ששכנה בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

הרהיטים, הכלים, התפריט ואפילו מדי הצוות – כולם התחלפו ו"ניטן תאי" הפכה למסעדה אאחרת, קלילה יותר, זורמת יותר, הגיונית יותר. נכון לעכשיו מתכוונים כל הנוגעים בדבר למנף את החיבור החדש שנוצר כאן, ולפתוח שלוחות נוספות בעולם של "ניטן תאי".

מגיע בחמש בבוקר לחתוך בננות, שף שחף שבתאי

כשסיפרו לך שמביאים את השף שחף שבתאי ידעת במי מדובר?

"לא, עשיתי גוגל. בימים הראשונים לא ידעתי איך לאכול אותו, כי הוא נראה לי עוף מוזר. בנאדם שלא היה בארץ תקופה כל כך ארוכה, אני משערת שבטח גם הוא הרגיש כמו חייזר בשבועות הראשונים. שחף מתרכז נטו בקולינריה ועובד מהבוקר עד הלילה. הוא לא יוצא ולא אוכל בשום מקום אחר. אחרי כמה ימים ביחד במסעדה פתאום קלטתי שהבנאדם לא הולך לשום מקום, ופה הוא חולש על הכל - הוא על המפיות והוא על הכוסות ועל העיצוב ועל הלוגו".

Back Door by Sunny(צילום: אפיק גבאי)

מהר מאוד השף זיהה את הפוטנציאל הגלום בדרעי והבטיח להקים קונדיטוריה על שמה. היום הוא מגיע איתה למסעדה בחמש בבוקר וחותך בננות להכנות. "חודש וחצי אני צמודה אליו ואני מרגישה הרבה ממה שהרגשתי בהתחלה עם ירון", היא מספרת בהתרגשות, "אני מרגישה שיש פה מישהו שאפשר להרגיש אותו מהמפית ועד העיקרית. יש פה שף עם ראייה רחבה והוא פנטזיונר שמצליח להגשים את הפנטזיות שלו. שחף ואני שותפים פה, ואנחנו יוצרים הכל ביחד. יש איתנו גם את הסו שף של שחף, אלירן גבריאל - הוא יד ימינו של שחף ויד שמאל שלי. מאמינים בי כאן ואני מרגישה שנולדתי מחדש".

כחודש מאז הגעתו של שחף שבתאי למסעדה, נפתחה הקונדיטוריה - Back Door by Sunny. המוצרים בקונדיטוריה מתכתבים עם תפריט המסעדה ועם המטבח האסייתי. למשל הפוקאצ'ה בקונדיטוריה מגיעה עם רוטב דאשי וכרישה, רוטב שיוצא במסעדה בתוך מנה של שרימפס. יש שם גם קיש קארי אדום והרבה מתוקים כמו המוצר שמסתמן כלהיט הבא – בננה רוטי, מאפה בצק עם שוקולד השחר ובננות. תאילנד לפנים.

שוקולד מקופלת, Back Door by Sunny(צילום: אפיק גבאי)

זה מרגיש כאילו נעמי הורוביץ אימצה אותך.

"נעמי אישה מיוחדת והחיבור שלי איתה מאוד אמיתי ומאוד מהלב, ואני חושבת שזה הדדי. נעמי אוהבת לקרוא לי 'בוגרת'. היא כל הזמן אומרת לי: 'בוגרת שלי', ואני לא באמת יודעת מה זה אומר, אבל נראה לי שזה משהו טוב. כשאנחנו נפגשות אנחנו מתחבקות, היא מאמינה בי וזה מדהים. היא מאפשרת לי את מגרש המשחקים הזה - לקנות ציוד יקר וכל מה שאני צריכה בשביל להגיע לרמה הכי גבוה. אם צריך להשקיע כסף, זמן, מקום, או רק כדי להיות לידי ולהגיד לי 'בוגרת בוגרת בוגרת', אז היא עושה את כל הדברים האלה. נעמי גורמת לי להרגיש מאוד בנוח. זה לא קורה הרבה שאתה קופץ למים עם אנשים שאתה לא מכיר – חצי שנה אני מכירה את נעמי ורק חודש את שחף – אבל זה מרגיש לי נכון".

לא הגיע ממשפחת מלוכה, נעמי הורוביץ(צילום: שי יחזקאל)

גם נעמי לא הגיעה ממשפחת מלוכה תאילנדית.

"נעמי היא קצת כמוני, היא עבדה מאוד קשה המון שנים. היא עשתה בסטות אוכל בפסטיבלים והיה לה קייטרינג, והיא עבדה בעוד עבודות לא קלות. יש פה עניין עם בנאדם עם מוסר עבודה, כמוני. נעמי היא אישה וזה חזק מאוד בעיני. זה אחד הדברים שקירבו אותי לסיטואציה הזאת, כמה נשים כבר רואים בתחום הקולינריה והמסעדנות? אני מדברת על נשים שרוצות להשקיע ויש להן היכולת להשקיע בתחום שאנחנו מתפרנסים ממנו, תחום שמסב לנו אושר והתרגשות יום יומית. החלום שלה זה שתהיה לה מסעדה והיא בחרה בי שאהיה לידה וביחד נגשים חלומות. נטו אני בת מזל".

והעובדה שמדובר באחת הנשים העשירות במדינה רק עוזרת לתחושה שלך.

"לנעמי וחיים (הורוביץ, בעלה של נעמי, ת"ג) יש יכולות להגשים לעצמם חלומות ולהרבה מהסובבים אותם. החיבור בינינו היה כל כך אמיתי ונכון, שאני מרגישה שגם אני בחרתי בהם כי גם אני חיפשתי משקיעים. בקרוב נפתח סניפים של הבק דור בניו יורק, ברלין ומיאמי. הכוונה של כולנו זה להשתכפל – לקחת את כל הקומפלקס של 'ניטן תאי' – הבר, המסעדה הקונדיטוריה, ולפתח אותו. אנחנו רוצים לקחת את המותג ולהביא אותו לעוד מקומות בעולם – יש לנו את האמצעים והיכולות, וזה תלוי רק בנו".

Back Door by Sunny(צילום: אפיק גבאי)

אהבתי את ה"אנחנו", זה מעיד על כך שאת לגמרי שם.

"מבחינתי זה אנחנו. יש לי את עידו, בן הזוג שלי כבר חמש שנים, והמילה 'אנחנו' מאוד טבעית לי כשאני מרגישה שאני איפה שאני אמורה להיות. אני בנאדם מאוד זוגי ומאוד מערכתי. אין לי חצי דרך. הרבה אנשים אומרים לי בשבוע האחרון שזו הקרמה שלי כי מגיע לי טוב. אני לא יודעת אם זה פיצוי על תקופות קשות אבל אני יודעת שהייתי הבנאדם הנכון בזמן הנכון והכרתי את האנשים הנכונים, והחיבור בינינו מדהים וזה מרגיש לי כמו אהבה ממבט ראשון".

את נשמעת מאוד אמוציונאלית.

"אני מתרגשת פה כל יום, יוצאות ממני אמוציות שבכלל לא הכרתי. כשאני ליד אנשים אני עובדת כמו רובוט, אבל כשאני לבד אני בוכה. אני לא יודעת אם זה התרגשות, התמוטטות, לחץ, עצבים או אושר. אולי זה גם הכל ביחד. בשבוע האחרון בכיתי אולי יותר ממה שבכיתי בשנה האחרונה. אני עדיין מתקשה להבין מה קורה פה".