אני הומו ניגרי ואם אמות לאיש לא יהיה אכפת
הם חיים בשולי החברה ומהווים מיעוט בתוך מיעוט. רובם ברחו לכאן ממלחמות, שפיכות דמים וסכנת מוות בשל נטיותיהם המיניות. הצצה לחייהם השקופים של מבקשי המקלט הלהט"בים
הם חיים בשולי החברה ומהווים מיעוט בתוך מיעוט. מבקשי המקלט הלהט"בים שברחו לכאן ממלחמות, שפיכות דמים, מאסרים ממושכים ועונשי מוות על רקע נטייתם המינית או המגדרית, נתקלים גם בישראל בקיר של אטימות. התכנית שנפתחה עבורם עומדת בפני סגירה בגלל היעדר תקציב, והמדינה ממסמסת את החוק הבינלאומי שאמור להגן עליהם.
"ישראל היא מדינה טובה ואין לי משהו רע להגיד עליה, אבל מאז שהגעתי לכאן אין לי חיים", מספר בצער מ', מבקש מקלט, הומו ויליד ניגריה. "אני לא יכול ללכת באזור שבו נמצאים אחי האפריקאים. אני שומע אותם אומרים שהם לא יודעים אם אני גבר או אישה, וכל יום אני סופג הטרדות והשפלות ברחוב, במקומות מפגש ובתחנות אוטובוס, ואני נמנע מלהגיע אליהם. יום אחד שלחו לי הודעה 'נגסת יותר ממה שאתה יכול ללעוס, בפעם הבאה אני אראה לך', והגעתי איתה למשטרת ישראל".
"אחרי שחיכיתי שם שלוש שעות, אמרו לי שזו לא ראייה מספיק חזקה בשביל שהמשטרה תוכל לפעול. בפעם אחרת מישהו התקשר אליי ממספר חסום ואמר לי 'כשאני אגמור איתך לא תוכל לזכור אם יש לך זין או ואגינה'. לפעמים אנשים חושבים שהם יכולים להסתתר אבל הם לא יכולים. זאת מדינה קטנה, ואם קורה משהו, תוך חמש דקות כולם יודעים. אם אני אמות, לאף אחד לא יהיה אכפת מאפריקאי, מאיש שחור. אף אחד אפילו לא יחקור את זה. אלו החיים שלי כאן".
"גם בישראל אין מרגוע לנפשם"
סיפורו של מ' הוא לא סיפור חריג. ישראל היא מדינה שמגיעים אליה אלפי מבקשי מקלט וביניהם גם להט"בים. העונש על קיום יחסים חד-מיניים בין גברים בניגריה הוא מאסר, ובאזורים שבהם חלים חוקי השריעה הדין מורה על עונש מוות. תפיסת הממסד את ההומוסקסואליות כעבירה פלילית, מתחברת לאווירה להט"בופובית בחברה האפריקאית וגם בזו שמהגרת לישראל.
קרן מרבוקה, עובדת סוציאלית בתכנית למבקשי מקלט של האגודה למען הלהט"ב, מספרת על המציאות הקשה: "לפי אחת העדויות, אדם הנחשד בהומוסקסואליות או שהתנהגותו נתפסת כנשית, יכול להיעלם כבר למחרת בבוקר. גם עם הגעתם לישראל אין מרגוע לנפשם, שכן על מנת לשרוד, הם צריכים להמשיך ולהחביא את זהותם ולרוב לעסוק בזנות על מנת להצליח להתקיים. באחד מהמקרים שהגיעו אלינו, דובר על צעיר אריתראי אשר חי אצל דודו. כאשר הדוד גילה על נטייתו המינית, הוא החל לנהוג כלפיו באלימות קשה. לצערי מכיוון שאותו צעיר אינו עונה על אף קריטריון הלנה בעמותות השונות, הוא נאלץ לבחור - לחיות אצל דודו ולסבול מאלימות או לחיות ברחוב".
כדי לעזור למבקשי המקלט, הקימה האגודה למען הלהט"ב תכנית מיוחדת שמטרתה לסייע למבקשי מקלט להט"בים בשיתוף עם ארגון א.ס.ף ובמימון נציבות האו״ם לפליטים, אולם המימון הספיק לחודשיים של פעילות בלבד, וכעת התכנית נמצאת בסכנת סגירה. "בגלל שהחברות האפריקאיות הן שמרניות ורואות בחומרה רבה יחסים חד-מיניים, מבקשי המקלט האלו חיים בבדידות וחשופים לאלימות קשה מאוד - במידה ונטייתם המינית נחשפת", מספר אייל מגדלוביץ', רכז הפרויקט שמבצע את עבודתו בהתנדבות. "אנחנו כקהילת הלהט"בים, צריכים לקחת את האחריות על המוחלשים שבקהילה שלנו".
"התכנית מעניקה להם סיוע משפטי, סיוע במיצוי זכויות תעסוקה, עזרה בגישה לשירותים רפואיים, פעילות לשינוי חקיקה ועוד, אבל כעת בגלל מחסור בתקציב התכנית יחסית רדומה, ואנחנו מסייעים רק לאנשים שמגיעים אלינו עם מקרים חריגים (למרות שכמעט כל המקרים הם חריגים)".
ואם תצליחו לגייס את התקציב הדרוש, מה אתם מתכננים לעתיד?
"בימים אלו מונחים היסודות לקבוצת לימוד עברית למבקשי מקלט להט"בים, קבוצה שתהווה פלטפורמה להיכרות ומפגשים חברתיים - צורך חשוב ביותר עבור אלו שנגזר עליהם לחיות בבדידות. כמו כן, אנו מעוניינים לבדוק אפשרות להקמה של דירת חירום בעבור מבקשי מקלט להט"בים שנזרקו או ברחו מביתם, להוציא לפועל קמפיין Outreach ולתרגם חומרי הסברה לערבית ותיגרניה".
"על פי אמנת האו"ם לפליטים, עילות ההגנה לא כוללות התייחסות ללהט"בים, וגם מדינת ישראל במשך שנים לא הכירה בעילות מקלט להט"ביות", מסבירה עו"ד אסנת כהן ליפשיץ מהקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. לדבריה, המדיניות הזו השתנתה בזמן האחרון, כאשר היום רשות האוכלוסין וההגירה טוענת שקיימת נכונות להכיר במקרי רדיפה על הרקע הזה, אך הלכה למעשה ישנו רק מקרה אחד שבו ניתן מעמד של פליט לטרנסית מאריתראה שקיבלה רישיון לישיבה ארעית, ואילו שאר המקרים נדחו או שהם עדיין בתהליך.
"בקשת המקלט של בחורה לסבית מגאנה למשל, נדחתה על ידי הרשות בטענה שהיא לא באמת לסבית כי בעבר קיימה מערכת יחסים עם גברים, ורק בגלל שיברון לב היא פנתה לקיום מערכת יחסים עם נשים. במקרה אחר, בקשת מקלט של גבר הומו ממרוקו נדחתה כשאחת מהטענות שהועלו בתהליך היא שאלטון ג'ון הופיע במרוקו ולכן אין שם רדיפה".
"הדוגמאות האלו מראות כיצד נאחזת הרשות בפרטים לא רלוונטיים ושוליים למדי על מנת לדחות בקשות מקלט, וצריך להבין שאלו שכבר באים עם עילה כזו, מסתכנים בפגיעה גדולה מאד בפרטיות שלהם. תחשוב על האישה הזו בתהליך הראיון שלה, שצריכה להוכיח שהיא אכן נמשכת לנשים ושהיא באמת לסבית. אלו המקומות הכי אישיים, פרטיים ואינטימיים שהם נדרשים לחשוף בפני פקיד משרד הפנים".
אז למעשה רשמית המדינה טוענת שקיימת נכונות להכיר בלה"טבים כמבקשי מקלט כשרק בקשה אחת התקבלה?
"המקרים האלו הם דוגמאות לאופן שבו הרשויות נאחזות בכל דרך שאפשר בניסיון לטעון שלא קיימת רדיפה על רקע השתייכות לקבוצה להט"בית. כך נוהגים למשל גם עם להט"בים פלסטינים. הם לא יגידו שרדיפה על רקע השתייכות לקהילה להט"בית לא נכנסת בגדר האמנה, אבל הם כן יטילו ספק בקיומה של רדיפה ויציבו רף בלתי אפשרי להוכחה".
ומה יעלה בגורלו של מ'?
"האשרה שהוא קיבל ניתנת לכל מי שפנה והגיש בקשת מקלט ועבר ראיון ראשוני, ואי אפשר לדחות על הסף את הבקשה שלו. אולם זה לא אומר שום דבר לגבי המשך הטיפול בו, והחיים של מרבית האריתראים והסודנים בישראל הם חיים בשוליים. אתה יכול לעבוד רק בעבודות הנחותות ביותר, אתה נתון להטרדות ועיכובים במרחב הציבורי ואתה במגע בלתי פוסק עם הרשויות. זה עוד היה נסבל אם היה מדובר בתקופה קצרה, אבל הליך בחינת הבקשות בארץ נמשך מספר שנים, וזה אומר שאותו בחור ניגרי - אם היו בוחנים את בקשתו לפי סטנדרטים שמקובלים במדינות מערביות אחרות, כבר היה זכאי למעמד יציב ולזכויות כגון ביטוח לאומי, רישיון עבודה וזכויות רפואיות. אבל בגלל שהתהליך הזה לוקח המון זמן והסטנדרטים שמקובלים פה בעיתיים מאוד - ככל הנראה אין סיבה לאופטימיות במקרה שלו".
לתרומות ל"תכנית לחסרי מקלט ומבוגרים בסיכון"
לפנייה לכתב/ת 
