ההפיכה הצבאית בטורקיה נכשלה ללא קשר למוצא שלה, לארגון שלה ולטכנולוגיה שלה. היא נכשלה מפני שאין סיכוי להפיכה צבאית במדינה כמו טורקיה עם תוצר לנפש של 19,000 דולר לשנה, עם כלכלה מפותחת יחסית וחברות ב־OECD. מדינות מפותחות כן חשופות למשטרים המוגדרים כיום כ"דמוקרטיה לא ליברלית", תיוג המציין משטר שנבחר כמקובל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות אך בהיותו בשלטון מגביל את הזכויות והחירויות הליברליות הבסיסיות. כזהו המשטר של ארדואן בטורקיה, אבל לא רק שם. ברוסיה שולט ממשל דמוקרטי לא־ליברלי, בכמה מדינות מזרח אירופה, בחלק ניכר ממדינות מרכז אסיה ודרום אמריקה ועוד.
השוליים של החירויות הליברליות משתנים ממדינה למדינה. שונות גם שיטות ההגבלה על חופש הביטוי, השיפוט, ההתארגנות, התרבות בכלל והתרבות הפוליטית בפרט. אך העיקרון דומה. להשאיר את חבל החירות מספיק ארוך כדי לא ליצור תנאים של דיקטטורה גסה ויחד עם זאת לקצרו לכדי להבטיח את המשכיות השלטון הקיים גם בקלפיות. מותר, למשל, לפרסם ביקורת עקרונית־רעיונית על הממשלה, מותר לחשוף ביורוקרטיה לא יעילה ומושחתת, מותר להסית נגד המגזר העסקי ולהצית אש של שנאה נגד המיעוטים אבל אסור לפרסם תחקירים על העומדים בראש המדינות או להצביע על שקרי התעמולה הרשמית. מותר להיות אופוזיציה פרלמנטרית, אסור "לחתור תחת יסודות המדינה". ועוד.
אין על הגלובוס מדינה מפותחת כלכלית הנשלטת על ידי דיקטטורה. דיקטטורה צבאית או כמו־צבאית מתקשה לתפקד בעולם המודרני ושבעתיים מתקשה לתפעל כלכלה מודרנית. נדמה שמלבד צפון־קוריאה וונצואלה, יתר הממשלים בעולם הכירו בכך שהסתמכות על כלכלת שוק היא הדרך היחידה להביא רמת חיים הגונה לאזרחים. תנאי יסוד לקיומה של כלכלת שוק – התחשבות ברצון החופשי של הצרכנים והיצרנים – מחייב לכן את הממשל הלא־ליברלי להשאיר ללא מעורבותו האלימה מרחבים גדולים של פעילות כלכלית ואזרחית. לתת למשק לנשום ולהתיר מדי כמה שנים בחירות חופשיות.
גם ארדואן, כמנהיגים פוליטיים אחרים, שואף להשיא את תועלתו תחת אילוצים שכופה המציאות. הוא עושה זאת לא רע, בין השאר דרך עידוד הצמיחה ושימור היציבות הכלכלית.
ב־1990 ניסו קושרים בקרמלין לבצע הפיכה צבאית נגד ממשל גורבצ'וב וילצין. היא נכשלה, למרות שלא היו סמארטפונים ורשתות חברתיות. טנקים ברחובות של עיר בירה בארץ מפותחת יצאו מהאופנה ולא יחזרו, אולי רק במקרה נדיר של הגנה על הדמוקרטיה.
