נדמה לי שמצאתי את המקום שבו כולנו – אלה המכונים אשכנזים, מזרחים, ערבים, רוסים או אתיופים – שווים. משמח אבל לא ממש, וכדאי להנמיך ציפיות כי למקום הזה מגיעים על אלונקה או מדדים בכאב. מוקדי החירום של הרפואה הציבורית וחדרי המיון בבתי החולים לא מקפחים אף אחד.
בכל פעם שאני מזדמנת לתור מסוג ”מצב חירום” – לשמחתי רק אחת לכמה שנים – אני מצהירה שזו הפעם האחרונה. זה שאירע בשבוע שעבר הסתיים אחרי המתנה של כשעתיים ללא צפי, כמו בהפסקות חשמל בעת סערה, בשל הגדרת מצבי כלא דחוף. לא דחוף הוא אירוע רפואי שלא מומלץ לעבור איתו את הלילה בבית. למשל, עקיצה של חרק מתלהם שגורמת לתגובה אלרגית חריגה אך אינה מוגדרת כסכנת חיים. כך שנידונתי להמתין ולהמתין ולהמתין בתור הבלתי נגמר.
אחרי כשעתיים ארזתי את גורלי בתיקי, עזבתי את המקום ללא טיפול והגעתי הביתה זועפת ועייפה הישר להתרסקותו של רונאלדו על הדשא. מבט חטוף ברגלי הכדורגלן שלי העלה את רמת הזדהותי עם הכוכב הפורטוגלי, אך בסיום המשחק מצבי היה חמור משלו. הוא הניף בדמעות שמחה את הגביע ואני ביכיתי את מר גורלי לתוך לילה לבן. מדוע לא נשארתי לחכות לרופא, כעסתי על הסבלנות שאבדה לי אי שם במהלך השנים.
ואז שאלתי את עצמי את השאלה ששואלים מדי יום רבבות ישראלים: למה מגיעה לנו מערכת בריאות ציבורית עמוסה לעייפה וחסרה בתקנים ואיך יכול להיות שהמצב הזה מתקיים עשרות שנים. כשהשחר שלח סימנים חיוורים הפציעה בי הארה. הרי מקבלי ההחלטות לעולם אינם ממתינים במוקדים הרפואיים ובחדרי המיון. הם מגיעים הישר לחדרו של הרופא הבכיר ומקבלים את הטיפול המהיר והטוב שהרפואה הישראלית יודעת לספק. ואם מישהו מבני משפחתם נזקק לחדר מיון בלילה, יש מי שמרים טלפון ודואג שיטופלו מיד.
למחרת, כשהטיפול שקיבלתי בקופת החולים בבוקר עזר כמו כוסות רוח למת, שלחתי תמונות לאייפונים של שניים מחבריי הרופאים והמלצתם הייתה פה אחד לחזור במהירות למוקד או לפנות לחדר מיון קרוב. אז הבנתי שעליי לעשות מה שנמנעתי ממנו בלילה הקודם: להתקשר למלאך שלי. רופא בכיר שעובד קשה, מרוויח שכר ממוצע ובעיניים כלות רואה מדי יום את הממתינים שידו קצרה מלקצר להם את התור. בסופו של דבר זכיתי לטיפול שמקבל ראש הממשלה, אבל חשבתי על כל אלה שאינם מכירים באופן אישי מלאכים.
במדינת ישראל, המתגאה בהיותה אומת הסטארט־אפ, ממתינים מדי יום אלפי אזרחים שעות ארוכות ומתסכלות במוקדי החירום הרפואיים כמו במדינות העולם השלישי. רק בחורף, כשהשפעת בשיאה, קריסת המערכות של חדרי המיון עולה לסדר היום, אך יורדת במהרה בשל טענה של חוסר תקציב. להבדיל, לפני כמה שבועות – אחרי פיגוע כואב – מצאו חברי הממשלה בקופת המדינה תקציבים שהועברו לחיזוק הביטחון בהתנחלויות. אותם תקציבים העלו זעקה על קיפוח הפריפריה, אלא שהם נמנעים מכל אזרח שמשלם ביטוח בריאות כל חייו, וברגע האמת מוציאים את נשמתו דווקא האנשים שעושים עבודת קודש.
ביום ששרי הממשלה יחתמו על קיצוץ רוחבי לטובת מערכת הבריאות, נדע שנפל דבר. עד אז נחלוק את העוול השוויוני, שלא מכאיב לראש הממשלה ולשריו ואינו משנה את סדרי העדיפויות המעוותים.
