שתף קטע נבחר

בסוף ילדנו. כלומר אשתי. אני סתם התעלפתי

בזמן שאשתי סחבה משקל עודף, חוותה הצפות הורמונים, נמשחה אינספור פעמים בג'ל דביק, עברה בדיקות פולשניות, נתקפה צירים, נדקרה במחטים בוורידיה ולבסוף גם בעמוד השדרה שלה, אני? אני החזקתי לה את היד

 

 

היה לנו מלא זמן להתכונן. בחרנו רופא, הלכנו לסיור בשני בתי החולים שקרובים אלינו, עשינו קורס הכנה ללידה, קורס החייאת תינוקות וקורס הנקה. קנינו ספר וקיבלנו ספר נוסף במתנה. אשתי אספה רשימות של המלצות מה כדאי לקנות לפני הלידה, ואז התייעצה עם חברות בעלות ניסיון כדי שיוסיפו או ימחקו דברים מהרשימה. החברות העמיסו עלינו את מיטב התלבושות שהפעוטות שלהן כבר לא זקוקים להן. פינינו ארון, מילאנו שידת החתלה, בחרנו עגלה ועשינו סיבוב קניות מבוקר של דברים שרצינו שיהיו לנו מראש. חלק גדול מהזוגיות שלנו, מחיינו המשותפים, כלל תכניות לשלושה, למרות שעדיין היינו שניים.

 

כזוג, אנחנו תמיד אוהבים להיות מאורגנים. זוגתי אוהבת לדעת לקראת מה הולכים ולדעת שיש בידינו את כל מה שצריך. אצלי זה סתם תחביב או הפרעה - תלוי את מי שואלים - לעשות דברים לפני הזמן ולסדר את הכל. מעבר לזה, אני חושב שרצינו לקבל תחושה של שליטה. זוגתי בדקה, קראה, שאלה ולבסוף החליטה כיצד היא רוצה ללדת, ואני הקשבתי והבטחתי לתמוך. היה לנו תאריך יעד, וכל מה שנשאר זה ללדת.

 

ואז תאריך היעד חלף.

 

עבר לו יום, עברו יומיים. עבר לו שבוע וחצי, ובציפייה הזו לקראת הסוף או ההתחלה (שוב - תלוי את מי שואלים) כזוג, קצת התפצלנו, אני מודה. אני, מצדי, התמקדתי בללטף את עורה המתוח של בטנה, בלחפש את הטבור שמתחיל להיעלם ובלהשתעשע בפנטזיות על גידול ילדים, שלא כוללות החלפת חיתולים ובכי אלא רק צחוק וטיולים. הייתי מרוצה מכך שניתנו לי עוד כמה ימים שזה רק שלושתנו: היא, אני והציפייה.

אני? אני החזקתי לה את היד (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
אני? אני החזקתי לה את היד(צילום: Shutterstock)
 

זוגתי, ברגליה הדואבות ובטנה התופחת, עייפותה הכללית והחששות לקראת מה שיהיה - רצתה שכבר יהיה. התחננה להוריד את הפלסטר, לצעוק ולקוות לטוב. וכשהיא מחליטה משהו... מדי יומיים-שלושה הלכנו לביקורת בבית החולים, ולפני הביקורת החמישית - נמאס לה. היא הלכה למדקרת מחטים שהוסיפה לסלט – שיאצו, ומלמעלה במקום רוטב – הניחה המדקרת חתול שהתיישב לו על בטנה של ההרה. לא המצאתי - התמונות שמורות במערכת. אבל משמיאנה הקטנה מלהגיע, המשיכה זוגתי ונקטה בשיטות זירוז מפוקפקות יותר - עיסויים, אמבטיות ולחשי וודו. למחרת בבוקר כשהגענו לביקורת, האח שקלט אותנו, שקצת נדלק עלי, הודיע: היום אתם נכנסים לחדר הלידה!

 

אבל הקטנה שלנו לא שמעה לחוות דעתו של האח, וגם לא למפענחת האולטרא-סאונד שהסכימה איתו ואפילו לא לרופא שחתם על טופס האשפוז. וכך יצא שנתקענו שעות בחדר הלידה. אז צפינו בסדרות טלוויזיה, תפסנו נמנום ואפילו אירחנו חברה. כמעט כמו ערב רגיל בבית. עד שבסוף זה קרה: ילדנו.

 

אני יודע, זה השלב שבו נשים מנוסות (וגם כאלו שפחות) קופצות נרעשות ומזדעקות - "ילדנו?! מי ילדנו?!? למה מה אתה עשית?!", והן צודקות. כי בזמן שאשתי סחבה משקל עודף, חוותה הצפות הורמונים, נמשחה אינספור פעמים בג'ל דביק, עברה בדיקות פולשניות, מישושים, גמילה מאלכוהול, העמיסה על גופה ויטמינים, תרופות ומשחות, נתקפה צירים, נדקרה במחטים בוורידיה ולבסוף גם בעמוד השדרה שלה, ואני? אני החזקתי לה את היד.

 

בכלל, מלא החזקות ידיים צברתי ברזומה של ההיריון הזה. וגם הזכרתי לה לנשום. ממש חיוני. כאילו שאם לא הייתי מחזיק לה את היד היא הייתה נופלת לה, או שאם לא הייתי מזכיר לה לנשום, אחרי הנשיפה היא הייתה שואלת בלחץ "רגע! מה בא עכשיו? באיזה כיוון האוויר צריך לזוז!? פנימה? החוצה?", בקיצור, מזל שהייתי שם בשבילה.

תגידו עלי מה שתרצו, אבל אני אבא (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
תגידו עלי מה שתרצו, אבל אני אבא(צילום: Shutterstock)
 

פיזית, הרגע שהיה לי הכי קשה בלידה זה כשהכניסו לזוגתי עירוי, ואני משום מה הבטתי במחט שחיפשה את דרכה מתחת לעור. האח, מטעמי חיבה שכבר דובר בהם, שכח את ההריונית המיותרת שם על מיטת המטופלים, וחש לעזרתי כשהוא רואה שאני משנה צבעים כאילו הגיע זמן השלכת.

 

אמנם מטעמי נימוס, אשתי לא תאמר זאת בפני, אבל פרט לתהליך הראשוני שהתחיל את כדור השלג הזה שקוראים לו הריון - אני הייתי בלתי חיוני בעליל. ובכל זאת זכיתי. זכיתי בכרטיס הכניסה לחדר הלידה. זכיתי לבלות עם אשתי לילה לבן אחרון רק שנינו במיטה (זאת אומרת, היא הייתה במיטה אני בכורסא שלידה). זכיתי להיות שם איתה ברגע הבלתי נתפס הזה. זכיתי לראות את ראשה של בתי מגיח החוצה, כשצבעו אפור-כחול, וזכיתי לחבק את אשתי היפהפייה ולשמוע צליל שוודאי יהפוך מוכר כל כך בתקופה הקרובה - הבכי של הילדה שלנו.

 

ואז גם אני התחלתי לבכות. בכיתי כשהתקשרתי להודיע להוריי, בכיתי כשהתקשרתי לאחים שלי ושלה. יחד עם תקרית העירוי של אשתי שלוותה בכמעט התעלפות שלי, ברור שבאופן כללי אני בחור חלש ובכיין. מטר שמונים של רכיכה. וכפי שכבר הזכרתי, גם אין בי נחיצות של ממש. תגידו עלי מה שאתם רוצים. לא מעניין אותי. דבר אחד לא תוכלו לקחת ממני: אני אבא.  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
זה קרה, אני אבא!
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים