שתף קטע נבחר

בואו למצעד הגאווה היום כי האדמה בוערת

מקבלי ההחלטות שכחו שגם אנחנו תושבים ושגם לנו יש רגשות. שהמרחב הציבורי לא שייך לחלקים מסוימים מהציבור, אלא לכולו. הם גם שכחו שלא מחסלים אותנו כל כך מהר, גם אם רוצחים אותנו אחד-אחת/ דעה

 

מכיר את הרגע הזה בחודש בו אתה מקבל את תלוש המשכורת שלך, שמסביר לך מכמה כסף שהרווחת בזיעת אפך אתה נפרד לשם תשלום מיסים? או את הרגע הזה בו את משלמת לעירייה ארנונה על הדירה השכורה שלך, או זו אשר בבעלותך? אלו הם בסך הכל רגעים שגרתיים בחייהם של רוב אזרחיה היצרנים והתורמים של מדינת ישראל.

 

במדינה מתוקנת, הכסף הזה אמור לחזור אל התושבים והתושבות ששילמו אותו. הוא אמור לחזור בדמות שירותים חיוניים, מוניציפאליים וארציים. הוא משלם את שכרם של משרתי הציבור, וביניהם שוטרים, ראשי ערים ורשויות מקומיות, רבני ערים, חברי כנסת, שרים ועוד, אשר אמורים לתת לי, כמשלמת מיסים, להיות זכאית לזכויות שוות בתמורה למילוי חובותיי.

מצעד הגאווה הוא צו השעה (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
מצעד הגאווה הוא צו השעה(צילום: ירון ברנר)
 

אבל לא כך הוא הדבר בישראל, כי איכשהו נראה שהאנשים שאני קונה להם בגדים, רוכשת חיתולים לילדיהם ומשלמת על המים והאוכל שבמקרר שלהם, מסרבים לתת לי להרגיש כמו אזרחית רצויה בביתי ומסרבים להגן עליי. וזה לא נגמר פה: אותם אנשים גם מסרבים לאפשר לי לעבוד בכבוד, להקים משפחה, ומתעקשים שעצם הקיום שלי הוא פגיעה ברגשות הציבור. מבחינת כל אלו, את הכסף שלי עליי להמשיך להזרים, אבל ללכת ברחוב בשקט?! זאת כבר פריבילגיה שלא אוכל לקבל, רק בגלל שאני חלק מהקהילה הלהטב"קית.

 

מבחינתם, אנחנו, הגאים, פוגעים אנושות ברגשות הציבור. אבל לעשות על גבנו הון? זה לא מפריע לאף אחד. לא הון פוליטי ולא הון אמיתי, כזה שמרשרש כשמעבירים עליו את האצבעות. מה הם עושים במקום? משקיעים 11 מיליון שקלים מתקציב משרד התיירות בקמפיין אקסטרווגנטי ובינלאומי, שאמור לעודד תיירים הומואים מרחבי העולם לבזבז את כספם (קוראים לזה "כלכלה ורודה", חפשו בגוגל) בישראל, וצובעים מטוס בצבעי הגאווה ומשתמשים בו כדי להטיס לארץ את מיטב מובילי הדעה הגאים מרחבי העולם.

לשפוך כסף על פינק וושינג - את זה הם דווקא עושים היטב ()
לשפוך כסף על פינק וושינג - את זה הם דווקא עושים היטב
 

כל זה נפלא וטוב, כי אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כאן לא תולים להטב"קים ברחוב, לא סוקלים באבנים. אנחנו בני תרבות, עם הספר. כאן מחנכים ויודעים להשתמש במילים, שרק במקרה מחלחלות לאט-לאט למטה, ומסיימות את דרכן בסכין שנעוצה בגופה של ילדה. כאן השוטרים ששילמת להם משכורת פורסים כוחות, אבל המידע המודיעיני כושל. כאן חותמים על עצומות שתומכות באנשים כמו הרב יגאל לוינשטיין. חותמים עליהן במשרדים בעיריות, בעטים שנרכשו מכספינו. כאן ראש עיריית באר שבע מתחפר במשרד שלו בעוד המשטרה טוענת שלא בטיחותי לצעוד ברחוב הראשי של העיר, כאילו לא מגיע לנו שישמרו על שלומנו כמו שמגיע לכל אזרח אחר במדינה.

 

כאן שוטר באר-שבעי ניגש אל אמא של גבר הומוסקסואל שמחזיקה שלט "הבן שלי הומו, אז מה?" ואומר לה שהוא היה מקיא עליה. אחר כך הוא עוד מסרב להזדהות ועוצר את בנה, בלי שום עילה סבירה למעצר (לכאורה, כן? לכאורה), ועוד הולך ושוטף ידיים בסבון, כדי שחס וחלילה לא ידבק במשהו. אין לי ספק שאת תלוש המשכורת שלו הוא דווקא מחזיק בשתי ידיים, בלי לשאול שאלות לגבי איזה הומוסקסואל תרם או לא תרם את חלקו לכסף הזה.

"השוטר אמר לה שהוא מקיא על השלט שלה" ()
"השוטר אמר לה שהוא מקיא על השלט שלה"
 

כאן פוליטיקאים מסתובבים במטרופולין הגדול, מפזרים הבטחות מנצנצות כמו פאייטים על שמלה של מלכת דראג, אבל לא טורחים לקיים אותן. ברגע שהשיירה הגאה עוברת מהמרכז אל הפריפריה הם מתכחשים לתמונות ולעשרות ההבטחות ומעדיפים לטמון ראשם בחול, כפי שהם רגילים לעשות בכל הנוגע לשאר ענייני הפריפריה, כאילו שם אזרחים לא משלמים מיסים, רק בתל אביב.

 

כאן מעבירים מיד ליד אחריות פוליטית על תיקון חוקי עונשין נגד עברות שנאה או בעד שוויון תעסוקתי; מפילים הצעת החוק לתרומת ביציות בין בנות זוג מאותו מין, מקשים על זוגות חד-מיניים לאמץ, לא מאפשרים לנו להינשא ואפילו לא לאהוב בשקט. גם כשכבר מתקבלות חדשות חיוביות על יוזמות נפלאות, כמו זו של ח"כ מירי בן ארי ומשרד הרווחה להקים הוסטל לבגירים מחוסרי בית בני ובנות הקהילה הגאה - חמש מתוך שש עיריות מסרבות להקמת ההוסטלים, מתוך חשש "שהדבר יגרום להתקוממות תושבים ולתסיסה". לא הבנתי, מי פה בדיוק התושבים? כי עם כל הכבוד, גם אני שילמתי מיסים החודש ואני מאוד מעוניינת לתת כאן יד.

 

כל המילים והמעשים הללו נשמעים חזק וברור. הם נשמעים באוזניהם של ילדים ובני נוער, באוזניהם של הורים, מעסיקים, מחנכים, רופאים, נותני שירות ואנשים ברחוב. הדה-לגיטימציה הזו מסוכנת. היא מסוכנת כי סופה באלימות - כלפי הקהילה וגם של הקהילה כלפי עצמה. סופה בילדים שנזקים מבתיהם, בהתאבדויות ובהתקפי זעם של שנאה עצמית. כי כאשר אדם לוקח נשק ויוצא לבצע רצח המוני במועדון בו הוא מבקר קבוע, רק בגלל שאין לו יכולת להתמודד עם העובדה שהוא הומוסקסואל, זו השתקפות של אותה דה-לגיטימציה. אין חשיבות לכך שהמועדון באורלנדו והרוצח מוסלמי, כי התקף השנאה העצמית הבא יכול להתלקח קרוב מאוד לבית של כל אחד ואחת מאיתנו, כי האדמה בוערת לנו מתחת לרגליים.

 

אם משהו בכל המצב הזה נשמע לכם לא הגיוני, אולי באמת הגיע הזמן לקצת התקוממות ותסיסה. לאיזו הבהרה שגם אנחנו תושבים, וגם לנו יש רגשות. שהמרחב הציבורי לא שייך לחלקים מסוימים מהציבור, אלא לכולו. והכי חשוב - שלא מחסלים אותנו כל כך מהר, גם אם רוצחים אותנו אחד-אחת.

 

היום בשעה חמש יתקיים מצעד הגאווה בירושלים, שנה אחרי המצעד בו נרצחה שירה בנקי ז"ל. את ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, לא תראו בין החוגגים. הוא מסרב באיזו פאסיביות-אגרסיביות פחדנית, לקחת אחריות על הירצחה בדם קר של נערה בת העיר, ולכבד אותנו בנוכחותו.

 

הוא מאפשר את קיומו של המצעד - זה נכון, אבל בו זמנית גם חושש לפגוע ברגשותיו של הציבור הדתי, אז הוא פשוט בוחר להישאר בבית. אבל לי אין שום כוונה להישאר בבית, למרות שאני לא תושבת ירושלים. אין לי שום כוונה לשמור את הזהות המגדרית שלי או את האהבה שלי בדלתיים סגורות, לא משנה היכן אני נמצאת, בארץ או בעולם. יש לי כוונה להרים שלט, לזעוק ולהתקומם.

 

אם חופש הביטוי והזכות לחיות בכבוד וביטחון חשובה גם לכם, בין אם אתם חלק מהקהילה הגאה או לא, בואו היום לירושלים וצעדו איתנו ביחד, כי צעידה היום היא לא פחות מצו השעה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AP
חוגגים גאווה למרות הכל
צילום: AP
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים