הקבוצה הזו נפגשת פעם בשבוע במסגרת קבוצת התמיכה למכורים בסמים. הם עושים זאת באדיקות שנים רבות מתוך ידיעה שזה מה שמחזיק אותם הרחק מהסמים. הם שואבים מחברי הקבוצה את הכח לא להידרדר לאותו מקום ממנו החזרה כל כך קשה. קצת קשה לדמיין את הגברים האלו מזריקים לעצמם סמים, שואפים חומר לבן לתוך הנחיריים ושוכבים ממוסטלים עם עיניים מזורגגות. הם אינם עונים לסטריאוטיפים המשוייכים לנרקומנים מצויים. הגברים בקבוצה, בני 35 ומעלה, נראים אנשים מן היישוב, לבושים יפה, מגולחים. אין שום דבר בחזותם שיעיד על עברם המסומם. חלק מחברי הקבוצה, מוכרים בקהילה הישראלית ומודים כי הם לא היו מסוגלים לעבוד ולתפקד בעבר ללא הסם.

ירון (שמות המרואיינים בדויים על מנת להגן על פרטיותם), פנה אלי בבקשה לספר את סיפור הקבוצה מתוך תקווה לעזור למכורים אחרים המתקשים להיגמל ולהראות להם דרך סיפורו שגם הם יכולים, גם אם ניסו מספר פעמים בעבר להיגמל ללא הצלחה. "אני יודע שיש הרבה אנשים בקהילה שמכורים לסמים ורוצים לצאת מזה, אבל לא מוצאים את הכוחות הנפשיים לעשות את זה. יש גם כאלו שנגמלו, אבל הפיתוי לחזור ולצרוך את הסם גדול מהם. בשביל אנשים כאלו, אנחנו כאן, תומכים אחד בשני ורוצים לעזור לכמה שיותר ישראלים שמתמודדים עם הבעיה הזאת".

"בזבזתי את כל מה שקיבלתי על הסמים".

ירון, 42, מתגורר בלוס אנג'לס כבר 22 שנים ומעיד על עצמו שפעם היה איש עסקים עשיר מאוד שגלגל מיליונים. "שום דבר לא נשאר לי, הכל הלך על הסמים”, הוא מתוודה, ”זה התחיל עוד כשהייתי בן 16 בישראל. עישנתי בהתחלה חשיש וכשהגעתי ללוס אנג'לס אחרי השחרור, התחלתי להריח קוקאין. בהתחלה עוד תיפקדתי, הרצתי עסק שגילגל מיליונים ובגלל שיכולתי לאפשר לעצמי את זה, התחלתי לצרוך יותר ויותר קוקאין, הסם המועדף עלי. הייתי מוציא בין 800-1000 דולר ליום על קוקאין. כמה פעמים ניסיתי להתנקות, אבל לא הלך לי. הייתי נשוי ואב, ואשתי לא יכלה להתמודד עם ההתמכרות שלי, לקחה את הילדים ועזבה את הבית. השארתי את העסק כאן עם השותף שלי שדי נמאס לו מכך שהוא נאלץ לנהל אותו לבדו, ושבתי לארץ שם נערכה לי היכרות עם ההירואין.

“המשפחה עזרה לי להיכנס למרכז גמילה בארץ ואחר כך עוד אחד ועוד אחד ובאף אחד מהם לא הצלחתי להחזיק מעמד. בכל פעם מחדש, חזרתי לסם. בסופו של דבר הגעתי למצב שהייתי בודד בעולם. אף אחד לא רצה לעזור לי יותר ולדבר איתי. גם המשפחה הרימה כבר את הידיים. הרגשתי שאין לי יותר מה להפסיד. העסק הלך לשותף שקנה את החלק שלי ואני ביזבזתי את כל מה שקיבלתי על הסמים, אשתי עזבה אותי, את הילדים בקושי ראיתי. לא נשאר לי בשביל מה לחיות. בגיל 36 שבתי לגור עם ההורים והרגשתי חסר ערך, כלומניק. התביישתי לראות חברים, כי כולם היו בעלי משפחות, עם בית ועבודה מסודרת. הם לא הצליחו אולי כמוני ולא עשו מיליונים כמו שאני עשיתי, אבל אני שרפתי את הכל והייתי אומלל והם ניהלו חיים יציבים ומאושרים".

רק אז כשירון הגיע לתחתית, כפי שהוא אומר, הוא התחיל להרגיש צורך עז להשתנות. "רציתי לשוב ולהיות אדם מן היישוב. ראיתי את האכזבה והכאב שגרמתי להורים שלי והחלטתי שלפחות עבורם, אני חייב לעשות מאמץ אמיתי להיגמל. עבורם ועבור ילדי. נכנסתי שוב לתוכנית גמילה והפעם הצלחתי להישאר בה שישה חודשים עד שנגמלתי לחלוטין. יש כאלו שאומרים שצריך להישאר לפחות שנה במרכז גמילה כדי להבטיח שלא להתפתות לקחת סמים שוב, אבל מאז ועד היום, לא נגעתי בסם וגם לא באלכוהול.

“שבתי ללוס אנג'לס ולשמחתי השותף שלי לשעבר,הסכים לקבל אותי בחזרה לעבודה, אמנם לא כשותף, אבל כעובד. אני מקפיד להגיע פעם בשבוע למפגשים בקבוצת התמיכה של הישראלים ועוד פעם בשבוע למרכז הגמילה של חב"ד שם יש תוכנית נוספת לנגמלים. הפגישות האלו תורמות לי המון. זה כמו ללכת לפסיכולוג. הפגישות נותנות כח ואנרגיה לכל מי שמשתתף בהן. יש לנו גרעין של כ-15 חבר’ה שמגיעים קבוע והשאר מתחלפים. לא כולם נשארים לצערי, יש כאלו שנושרים בדרך או שמאמינים שהם מספיק חזקים להמשיך לבד, ללא קבוצת תמיכה. מהניסיון שלי, רוב אלו שעוזבים את קבוצות התמיכה, שבים בשלב מסויים להשתמש בסם. אנחנו נותנים המון גיבוי ותמיכה לכל מי שמגיע אלינו, אנחנו כמו משפחה.

“בפגישות אנחנו לאו דווקא מדברים על הסמים והחוויות הקשות שעברנו בגללם, כי רובנו כבר לא נוגעים בסם הרבה שנים, אנחנו מדברים על נושאים שונים, דברים שאנחנו מתמודדים איתם ביומיום, מתייעצים אחד עם השני, מחזקים אחד את השני ומתחזקים. המטרה שלי היא שיצטרפו אלינו כמה שיותר אנשים המתמודדים עם הבעיה הזאת. אני מרגיש שקיבלתי את החיים במתנה. הקשר שלי עם ילדי חודש ויש בינינו יחסים נהדרים, גם עם גרושתי. אני נמצא במערכת יחסים חדשה וטובה, אני מרגיש שקיבלתי את החיים במתנה”.

ירון מאמין שרק מי שהיה מכור פעם לסמים, יכול להבין ללב מכור כמוהו ולכן, רק מסגרת תמיכה עם מכורים אחרים יכולה באמת לעזור, יותר מפגישות עם פסיכולוגים. "אנחנו מבינים ויודעים מה עבר על כל אחד מהחברים בקבוצה, כי עברנו את אותם