הפחתת שיעורי המסים על הכנסות בינוניות, כפי שמתכנן משרד האוצר, לא תזיק יותר מדי למשק הישראלי בשל היקפה הכספי המצומצם. להועיל? היא לבטח לא תועיל. קודם כל מפני שאין בה צורך. נטל מס ההכנסה בישראל, הנמדד על פי היחס בין המס לתוצר, נמוך מאוד בהשוואה למדינות מפותחות. אין אפוא היגיון כלכלי/חברתי להורידו עוד יותר.

זאת ועוד, מערך מס ההכנסה הישראלי הוא כבר היום אחד הפרוגרסיביים ביותר במערב: שיעורי המס על הכנסות נמוכות – נמוכים אצלנו, ואילו המסים על הכנסות גבוהות – גבוהים. שנית, ההצעה לא תשיג את מלוא מטרתה, האצת צמיחה. כשהממשלה רוצה לתמרץ צמיחה באמצעות הגדלת גירעון תקציבי, היא יכולה להשתמש במגוון כלים - מהשקעות ישירות ביעדים חברתיים ויצרניים ועד הפחתות מסי הכנסה. דווקא הכלי האחרון הוכח כאמצעי מאוד לא יעיל ובזבזני: צמצום במסים גורם לגידול בחיסכון פרטי ולא בצריכה פרטית ולכן לא מאיץ צמיחה. ואם חלק מהפחתת המסים יממן צריכה מוגדלת, תהיה זו צריכה עתירת יבוא.

שלישית, האלטרנטיבות עדיפות. על כל אחוז של הגדלת הגירעון הממשלתי על ידי הורדת מס הכנסה יצמח המשק, בטווח הבינוני, בעוד 0.2%. לעומת זאת, אם אותו האחוז הנוסף בגירעון יממן השקעות בתשתיות, המשק צפוי להוסיף קרוב ל־1.25% לקצב הצמיחה. זה נכון במיוחד בישראל, שבה משקל ההשקעה הממשלתית־ציבורית מפגר עכשיו בהרבה לעומת המערב המפותח.

מיליארד שקל של תוספת להוצאה הציבורית החברתית, ישפרו את הרווחה של הציבורים החלשים פי כמה וכמה יותר מתוספת של מיליארד שקל להכנסתם נטו. באותם מיליארדי השקלים שהממשלה תפסיד מדי שנה בגלל ההקלות המוצעות במס ההכנסה, עדיף לבנות עוד בתי חולים בפריפריה, להאיץ את פריסת הרכבת בגליל ובנגב, להעניק תמריצים למורים שיסכימו ללמד במגזרים חלשים, להעלות את השלמת ההכנסה למקבלי קצבאות זקנה ולהרחיב את מעגל מקבלי מענקי העבודה, שהוא המכשיר היעיל והנכון להאצת צמיחה וצמצום העוני.

ולבסוף, הפחתת שיעורי מס ההכנסה סותרת הן את רוחה של המחאה החברתית מ־2011 והן את המלצות ועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבותיה. חבל להתעקש עליה.