איך מצליח נשיא טורקיה ארדואן להשתלט עכשיו ללא קושי וללא התנגדות על המדינה ולערוך טיהורים בהיקפים כה עצומים? לשאלה זו יש תשובה. זה שנים אחדות, שלב אחר שלב, הוא וממשלו חיסלו את מוקדי הכוח האופוזיציוניים האפשריים בחברה הטורקית, במיוחד במגזרי העסקים, התרבות, השירות הציבורי, התקשורת והצבא.

ארדואן ידע ויודע שבמדינה עם קהיליית עסקים שבורה, עובדי ציבור כנועים, ז'נדרמריה תרבותית המזריקה אופיום להמונים ותקשורת המתחננת על קיומה, אין סיכוי להפלתו. להשלמתה הסופית של ההשתלטות היה חסר רק איזה אירוע דרמטי מכונן, אמתלה לפעולה ראוותנית גדולה. וזה קרה בליל הפוטש שהיה או לא היה.

הנה תזכורת מהעבר הרחוק. בפברואר 1933 הוצת בברלין בניין הפרלמנט, הרייכסטאג. ההצתה הוצגה מיד כניסיון הפיכה של מחתרת קומוניסטית. בעקבות השריפה קיבל הקנצלר הטרי אדולף היטלר סמכויות חירום מרחיקות לכת. רבבות הושלכו לכלא, והנאצים השלימו את ההשתלטות המלאה על גרמניה בברכת חוגים נרחבים בעם ובחברה. בבחירות במרס 1933 זכתה מפלגתם ב־44% מהקולות.

אף שהצתת הרייכסטאג לא פוענחה, אין להיסטוריונים ספק ששום מחתרת קומוניסטית לא פעלה שם, ושההצתה שימשה בידי הנאצים תירוץ לחיסול שאריות המשטר הליברלי. היא שירתה ביעילות כזו את צורכיהם, שייתכן שעמדו מאחוריה. ארדואן, כמובן, אינו היטלר, ומפלגתו אינה נאצית. ההבדלים עמוקים. אך גם ארדואן ותנועתו יודעים לנצל את הפוטש הצבאי הכושל לטובת האינטרסים הפוליטיים שלהם - ולא היו מצליחים בכך אלמלא הקרקע הוכנה בעוד מועד, בשיתוף פעיל וסביל של גורמים רבים שעיניהם סונוורו מלראות את המציאות הפוליטית המתהווה בארצם.

כך, למשל, כשממשל ארדואן החל להתנכל לתאגידים כלכליים פרטיים גדולים, השמאל הטורקי הריע לו. הוא עושה את הדבר הנכון, שמחו פוליטיקאים ופרשנים ש"ההון הריכוזי" נחשב בעיניהם לאויב העיקרי של המדינה הטורקית. ואכן, הצמיחה של החברות הגדולות נחסמה, הדירקטוריונים שלהן טוהרו מאנשים שלא נשאו חן בעיני הממשל שכבש את עמדות המפתח הכלכליות במסווה של רגולציה לטובת הצרכן. ראשי קהיליית העסקים הטורקית הם כיום צל חיוור של עצמם, מוחלשים, מפוחדים ומתרחקים מפוליטיקה.

השמאל הטורקי צידד, כאמור, בהתלהבות בקטע זה במדיניות הנשיא וממשלו, תוך התעלמות גמורה מהכוחנות שארדואן הפעיל ומהעוצמה הדיקטטורית שצבר. חוגים ליברליים צידדו בו כשהחל לפטר עובדי מדינה שהזדהו בעבר עם השלטון הצבאי, תוך התעלמות גמורה מהפוליטיזציה הדוהרת של המנגנון הציבורי. הליברלים צידדו גם במסעות הטיהורים החוזרים ונשנים בתוך הצבא, כולל מאסרים ומשפטי ראווה, תוך התעלמות מהאידיאולוגיה הממלכתית של הקצינים המודחים.

אנשי הדת היו עם ארדואן כשסילק ממוסדות התרבות הטורקית את "האלמנטים הלא מוסריים, הסוטים והלא משקפים את רוח העם". האיסלאמיסטים המתונים חיזקו את ידי ממשלו כשחיסל בתחכום את מסורת החילוניות. שונאי האליטות העלו אותו על נס כשהפגין את העדפותיו לתרבות עממית כביכול, אך מגויסת בפועל לשירות הממשל. ואויביה הרבים של תקשורת עצמאית חזקה מחאו לו כפיים כשניטרל אותה ושבר את עמוד השדרה הכלכלי שלה. לתפארת המליצה והרגעת הקהל, התיר ממשל ארדואן חופש ביטוי בתקשורת שוליים בלתי משפיעה.

בכל קטע בדרכו לרודנות החדשה מצא, אפוא, ארדואן מספיק תומכים מחוץ לגרעין הקשה של תנועתו, כדי שלא ייחשב לדיקטטור פראי. להיפך, הפופולריות שלו הלכה וגברה. כמו תנועות פופוליסטיות־לאומניות אחרות, השכילה AKP של ארדואן להסית חלק אחד מהאומה הטורקית נגד חלקה האחר, ובעזרת ההסתה לבצר את שלטונה. מה שחסר לה להשלמת אחיזתה המלאה בכל מבני החברה היה רק איזה אירוע דרמטי שיצדיק את המעבר מדיקטטורה סמויה לגלויה. ולמזלה הוא התרחש: ניסיון להפיכה צבאית, שריפת הרייכסטאג דגם 2016. √